כשהצעתי בחדר מורים לעשות פעולה לתלמידים על ניתוח שירי סטטיק ובן אל היה אפשר לחלק את התגובות לשלושה סוגים: אלו שהגיבו בתיעוב מתפרץ: "לשם אתה רוצה לקחת אותם למיץ של הזבל?" אלו שהגיבו בסלידה מאופקת בעיקר בגלל שמעולם לא שמעו או ראו אף שיר שלהם והמעטים הבודדים שדווקא הסכימו עם הרעיון. השאלה הזו, עד כמה מחנכים ומורים צריכים להכניס עצמם לתוך הבוץ של התלמידים שלהם מייצגת בעצם בעיניי את ההבדל בין האסכולה השמרנית של מורי האתמול לבין האסכולה החדשה של מורי הווה והעתיד. מורי האתמול יפטרו בתנועת ידיים מזלזלת כל רעיון או מחשבה שיצריכו מהם לשבת ולהבין באמת איזו תרבות הנוער צורך: הם יסתובבו עם מכשירים נטולי ווטסאפ, מעולם לא ראו תמונה באינסטגרם ויוטיובר ישמע להם כשם של עיירה נידחת ליד ורשה. לטענתם לא צריכים אפילו לטעום על קצה המזלג מאותה תרבות נחותה ששואבת את התלמידים שלהם ולכל הזמנה להכיר קצת מושגים מעולם הנוער יענו לך: "אז מה אתה מציע? שנתנסה בהרואין בשביל להבין מה עובר על נרקומן". מעבר לאנלוגיה הדמגוגית בשקל הזו, אתה מבין בשלב זה דבר אחד: לא תוכל כבר לשכנע אותם. ומה על התלמיד שכל הכיתה עושה עליו חרם כיתתי בעיר התחתית של השכבה: קבוצות הווטסאפ? שאלוהים יעזור לו. כי המחנך שלו ככל הנראה לא יבין בכלל על מה המהומה. ויש את מורי ההווה ואם יורשה לי גם העתיד, אלו שרק לפני שנים העבירו ועדיין מעבירים סמינריונים ופעילויות ולכן חייבים לנשום את הדופק של הדור והנוער אחרת הפעולה שלהם בשבת תהיה פחות מעיפה, הפידבקים פחות טובים וזה עוד עלול חלילה, לפגוע בתזרים העסקי. גם אם הם לא ישבו לצפיית בינג' ב'משחקי הכס' עדיין יהיה להם חשוב להיכנס לויקיפדיה וללמוד את הסדרה והתסריט שלה. גם אם השירים של סטטיק ובן אל רחוקים מלהיות כוס התה שלהם, עדיין הם ידעו בדיוק במי מדובר ויעמיקו בתופעה בכדי לדעת אלו חומרים בדיוק מושכים את הנוער ומה השפה העדכנית שלו. כי גם אם אתה רוצה להעלות את הנוער למעלה, לשמיים, בכדי לתת לו יד, לתפוס אותו ולמשוך למעלה אתה חייב להיות מוכן להתרטב מהטיפות ומהים המסריח לפעמים שהוא שוחה בו. וזו בדיוק ההתממשות בפועל של עניין 'באשר הוא שם'. ובכל פעם שאנחנו מגיעים למחלוקת כזו בחדר המורים, אני נזכר בסיפור על הרב נריה, שבהפסקה אחת כמה רמי"ם ראו אותו מוקף בתלמידים שמספרים לו בעיניים נוצצות על משחק הכדורגל של בית"ר שהתקיים אתמול. והרב נריה מנענע בראשו, ומתעניין ומקשיב. ניגש אליו לאחר מכן ר"מ אחד ושאל בפליאה מה לראש הישיבה אצל מגרשי הכדורגל: ענה לו הרב נריה: אף אחד לא מצפה ממך לצפות במשחק שלם, אבל בוודאי שלדעת מה הולך ובמה מתעניינים התלמידים אנחנו צריכים. (לא נוסח מדויק וייתכן שהסיפור שונה במקצת. אבל בגדול זה העיקרון) בסוף הייתה פעילות נהדרת כאשר הערך החשוב ביותר שלה היה המסר בסאבטקסט: החיים שלכם בבית אחרי הלימודים והחיים שלכם בבית הספר, יכולים ואמורים גם להתמזג ביחד. וזה בעצם, אם חושבים על זה, כל העניין של החינוך.
