מוסטפה טוסא הוא עיתונאי צרפתי שמשפחתו הגיעה מתוניסיה, ומשמש כעיתונאי במספר כלי תקשורת צרפתיים המכסים את האירועים במזרח התיכון. לפני כשנתיים הוא ערך אתי ראיון, ובו ציינתי שמודל האמירויות הוא המודל החברתי-פוליטי הערבי היחיד המסוגל לנהל מדינה מסודרת ולגיטימית המעניקה חיים נוחים ומסודרים לאזרחיה. מדינה מזרח תיכונית הבנויה על רעיונות פוליטיים מערבים או על פרדיגמות מנהליות אירופיות נדונה לכישלון נוסח סוריה, עיראק, תימן ולוב. ב- 23 באוקטובר 2017 כתב טוסא מאמר על מדינת איחוד האמירויות ועל האופן שבו הקבוצה המנהיגה אותו רואה את המשימה התרבותית שלה, להילחם נגד ארגוני הטרור, בניו ונכדיו של ארגון "האחים המוסלמים". המאבק איננו רק נגד טרור מעשי אלא – ובעיקר – נגד הרעיונות שהולידו אותו, רעיונות העומדים בניגוד חמור לתרבות השבט, שעליה בנויות האמירויות. המסקנה העולה מאליה ממאמרו של טוסא היא שרק מדינות הבנויות על פי הקוד השבטי מסוגלות להתמודד בהצלחה ולאורך זמן עם האידיאולוגיה של הטרור בשם האסלאם ולהישאר מדינות סבירות ומתפקדות למרות העובדה שהן נמצאות בעימות ישיר עם ארגונים אכזריים וחסרי גבולות. להלן נביא את המאמר שתרגם חברי דוד פסדר מצרפתית. (בסוגריים: תוספות הבהרה שלי. מ"ק) האמירויות: מודל בעל ערך יש רק מספר אחד בעל ערך סמלי בפי המנהיגים של "איחוד האמירויות הערביות", וזהו המספר ארבעים ושבע (47), שהוא מספר השנים שנדרשו לאיחוד האמירויות הערביות, בעבר קונגלומרט של שבטים מפוזרים ועוינים זה את זה, על מנת ליצור את הכלי בעל ההשפעה והכל-יכול של הפדרציה הנוכחית, המסוגלת להיות שחקן פוליטי המייצר היסטוריה ומנווט את האירועים. זמן קצר זה בכל קנה מידה היסטורי, הוא גם מקור לגאווה גדולה ולדינמיקה בלתי נלאית. למנהיגי איחוד האמירויות הערביות יש בטחון מוחלט שהם יצרו מדינה למופת המתאפיינת ביעילות כלכלית, סובלנות פוליטית ומנהיגות ציוויליזציונית, באזור שבו בלמים וחסמים חברתיים-תרבותיים אחרים שיתקו כל היצירתיות. הם טוענים שהצלחתם נובעת מבחירתם האסטרטגיות של השקעה באדם, מתן תפקיד ייעודי וחדש לאישה, "קידוש החיים" של היחד המקומי (=השבט) והימור על אינטראקציה מצליחה עם העולם כולו. במקומות אחרים, השימוש במושגים בומבסטיים אלה יכול להיחשב כגישה נבובה עם אגו מופרז. באיחוד האמירויות הערביות, המנהיגים משתמשים בהם בקלות עם השראה אמתית, מבוססת על הוודאות שהם מהווים מנוע שמשימתו להוביל את מדינתם ולהגן על אוכלוסייתה. בזמן משבר המפרץ ניסתה העיתונות הבינלאומית להסביר את המניעים של ניסיון איחוד האמירויות הערביות להיות נוכח בכל החזיתות, בסוריה, לוב, לבנון, מצרים ואפריקה ולהיות במוקדי מתיחות גלויים. מנהיגי האמירויות מסבירים ברצון, שההתערבות הרב-ממדית הזאת נעוצה במסגרת המאבק הבלתי-פוסק שלהם בטרור. במשבר הנוכחי בין האמירויות וקטר, מטרתם היחידה היא המאבק בטרור כשהיריב העיקרי הוא ארגון "האחים המוסלמים" (שקטר תומכת בו ובארגונים שיצאו מבית מדרשו דוגמת חמאס). השיח הרשמי של מנהיגי אבו דאבי הוא ללא ניואנסים. על פי גישתם, ארגון "האחים המוסלמים" עם פרסומיו המרובים בני המשמעויות השונות, יחד עם מידה גדולה של הסתרה, הוא שהוליד את השיח הפוליטי, האידיאולוגי והצבאי של כל ארגוני הטרור המאיימים על יציבות העולם. המסקנה הנחרצת והבלתי מתפשרת של מנהיגי האמירויות היא שאל-קאעידה כמו דאעש, בוקו חראם כמו א-שבאב בסומליה, וחזית אל-נוסרה כמו קבוצת אבו סיאף, כולם הם "הצאצאים הטבעיים" של ארגון האחים המוסלמים. כדי להילחם בטרור, פעולה צבאית היא בהחלט חיונית, אבל פעולה פוליטית ואידיאולוגית גם היא בלתי נמנעת. לדברי מנהיגים אלה, יש להרוג באיבה את הנטייה החולנית של האחים המוסלמים להכין את תשתית הקיצוניות ולנצל את המוחות החלשים. מנהל מרכז הדאיה למאבק נגד הרדיקליזם ד"ר עלי רשיד אל-נועימי הוא אחד מאלה שאינם משחקים במילים. בשל הדיבור הישיר והרהוט ללא מעצורים שלו, הלא משתמע לשתי פנים, הוא אחד מאלה שמסוגל לענג את התקשורת בחיפוש אחר הסבר תמציתי ומאיר עיניים (לאירועים הפוליטיים המנסרים בחלל המזרח התיכון). עבור ד"ר אל-נועימי, המלחמה בטרור בראשות האמירויות היא הכרחית, ואפילו חיונית, כדי להגן על המודל החברתי-פוליטי של איחוד האמירויות הערביות באזור (המודל השבטי): "אם לא נתמודד עם הטרוריסטים במקומות שבהם הם פעילים, הם יתקפו אותנו בביתנו." עמדה זו מסבירה מדוע איחוד האמירויות הערביות נמצא בעימות גלוי עם האסלאם הפוליטי ועם כל הארגונים הפוליטיים השואפים להשתמש בדת כדי לקבל כוח ולהגיע לשלטון. לפי הנהגת אבו דאבי, האסלאם הפוליטי מקבל מימון, הגנה ועידוד מציר הרשע הכולל את קטר, אשר הפגינה אמפתיה חמורה מאוד עם הארגונים הטרוריסטיים והאחראים עליהם, וכן טורקיה שרצתה להשיב לעצמה את כוחה באזור באמצעות עידוד ארגוני האחים המוסלמים. עבור הנהגת איחוד האמירויות הערביות, האחים המוסלמים הם הרבה יותר מסוכנים מארגון כגון החיזבאללה שלא יוכל לבסס את עצמו באזור אחרי מה שעשה בסוריה. לדברי ד"ר נועימי, "האחים המוסלמים מסוכנים יותר כי הם נהנים מהתמיכה של כמה מדינות מערביות". (חלק ממדינות אירופה וחלק ממשרד החוץ האמריקני רואים ב"אחים" ארגון חיובי, נחמד וטוב, שיש לעודד אותו כדי שיציב אלטרנטיבה רגועה לג'יהאדיסטים הנוהים אחרי ארגונים קיצוניים הרבה יותר). ציר שיש להלחם נגדו כולל גם את איראן, המנצלת את המצב הכלכלי כדי ללבות את גחלי העוינות השבטית וליצור בלגן גדול על מנת לעודד את תנועות הטרור הנחושות ביותר. ד"ר עלי רשיד אל-נועימי מזכיר לבעלי הזיכרון החלש כי "כאשר סדאם חוסיין נפל בעיראק, איראן באה להדליק את אש הדת וליצור שנאה בין הסונים והשיעים שמעולם לא הייתה קיימת בארץ הזאת." גישה זו גם מסבירה מדוע איחוד האמירויות הערביות מיהר לברך על המפנה הפוליטי החשוב שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ביצע בנוגע למדיניות האיראנית שלו על ידי הצבת השלטון האיראני במרכז מעגל הרשע המאיים על השלום ועל היציבות העולמית. עד כאן מאמרו של מוצטפא טוסא, המציג את המרכיב התרבותי של המבנה החברתי השבטי, כתנאי לקיום מלחמה רעיונית נגד הטרור ונגד מדינות המעודדות טרור דוגמת קטר. ואכן, בשל העובדה שרובו הגדול של המזרח התיכון הוא אסלאמי בדתו, אנשים רבים – בעיקר צעירים שתמונת העולם שלהם איננה מגובשת עדיין – עלולים להסתנוור מהסיסמאות האסלאמיות הבוהקות של תועמלני הטרור. כדי להתמודד עם אתגר זה, חובה על הסובלים מהטרור, ומוסלמים בראשם, להציב אלטרנטיבה תרבותית, חברתית ופוליטית עבור אותם צעירים חסרי דרך, והאלטרנטיבה הוותיקה ביותר, המבוססת ביותר והיעילה ביותר היא האלטרנטיבה השבטית, המעניקה לצעיר מסגרת משפחתית חמה ומחבקת ושומרת אותו מנפילה ברשת הגיוס של ארגוני הג'יהאד. איחוד האמירויות הערביות הוא הביטוי הפוליטי של המצב החברתי הבסיסי, המוכר, הידוע, המקובל והלגיטימי בכל רחבי המזרח התיכון, הלא הוא רעיון האמירות. הוא ישים כמעט לכל חברה ערבית (להוציא את מצרים ותוניסיה) והוא חייב להיות בבסיס הפתרון של הבעיה הישראלית-פלסטינית, פתרון האמירויות הפלסטיניות. כשהמדינה המזרח תיכונית המודרנית, שנבנתה על בסיס פסוודו-מערבי, הופכת להיות סיפור כישלון, אין שום אפשרות אלא לפנות אל הסיפור המצליח באזור ולהקים את שמונה האמירויות הפלסטיניות שיש להן כל הסיכויים להיות יציבות, מאורגנות, לגיטימיות ושוחרות שלום, בדיוק כמו איחוד האמירויות הערביות במפרץ.
