השסע החילוני-חרדי אינו נחלתו של כל הציבור הישראלי. השסע מועמק ומוחרף על-ידי קיצוניים בשני הצדדים. הרוב בשני הצדדים מעוניין בפשרה סבירה כדי לאפשר דו-קיום הוגן. על כן צריך למצוא את הפתרון על-ידי מגעים בין הרוב שבין החילונים לבין הרוב שבין החרדים. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הסטטוס-קוו שנקבע אי-שם בראשית ימיה של מדינת ישראל הופר וזז לצד החילוני של הקשת. כך טלוויזיה בשבתות וכך מסעדות ומוסדות תרבות ובידור הפועלים שבעה ימים בשבוע. נראה שבתחומים אלה את הנעשה אין להשיב. החילון חזק יותר מאשר "ההדתה". הקש ששבר את גב הגמל הוא פתיחת מרכולים בשבתות והפיכת השבת ליום חול כמעט לכל דבר, תוך איבוד צביונה היהודי של הפרהסיה בישראל, לרבות בעיר "העברית" הראשונה. מציאות זו מפריעה לא לדתיים בלבד, אלא גם למסורתיים ולחילוניים רבים מאד. "תרבות הקניונים" דחקה את התרבות ואת המנוחה. הפעלת המרכולים בשבת הפכה למשאת נפשם של מי שרוצים מעשה זה כדי להכעיס, ואינה מהווה צורך אמיתי של רוב רובה של האוכלוסייה. מן הצד השני, עבודות תחזוקה חיוניות ברכבת ישראל נעשו בשבתות במשך כל השנים, במטרה למזער את הפגיעה באוכלוסייה הנזקקת לאמצעי תחבורה זה ולתחבורה ציבורית בכלל. בדרך כלל עבודות אלה אינן נעשות במרכזי אוכלוסייה, אינן מנקרות עיניים, ואין מנוס מביצוע עבודות אלה בשבתות. המלחמה נגד תחזוקת הרכבת בשבת הפכה לדגל של החרדים הקיצוניים ביותר מבין החרדים, ואיננה משאת נפשם של כלל החרדים, קל וחומר של הדתיים חובשי הכיפות הסרוגות. במציאות שהתהוותה, הפשרה המתבקשת – והאפשרית – היא גישור מעל השסע המזיק והמיותר: ויתור של החילוניים הקיצוניים על פתיחת מרכולים בשבת בערי ישראל תמורת ויתור של החרדים הקיצוניים על מלחמתם נגד תחבורה ציבורית בשבת, לרבות תחזוקת הרכבת בשבת.
