בשנים האחרונות אנו מתמודדים רבות בסוגיית "קרקע פלסטינית פרטית". בשם טענה זו, ארגוני שמאל עתרו לבג"ץ בבקשה להורות על הריסת מקומות רבים. עד כה הם "זכו" בהרס מגרון, גבעת האולפנה בבית-אל, בית הכנסת בגבעת זאת, עמונה, תשעת הבתים בעפרה ועוד, וכעת "נתיב האבות" עומדת על הפרק. כדי לגבש דעה עקרונית בעניין, כדאי שנדע מה דעתם של גדולי ישראל, וכיצד הם נהגו בסוגיה זו. גם אם לא תמיד נוכל ליישם את הדרכתם הלכה למעשה, לפחות נדע מה האמת. סיפורים רבים קיימים אודות רכישת הקרקעות בארץ ישראל להתיישבות יהודית. רציתי לספר כעת על קנייתה של שכונת מאה שערים. הסיפור לקוח מתוך הספר "ירושלים עיר מלוכה", הוצאת "חכמה", ירושלים. ההדפסה שבידי משנת ה'תש"ן. בעמוד 42-43, מסופר על ר' זלמן, שבעידודם ובהדרכת של רבני ירושלים קנה קרקע, ובנה עליה את שכונת מאה שערים ואף בנה אותה. אצטט מתוך הכתוב בספר: "ר' זלמן קנה מגרש קטן לשם הקמת השכונה. השטח נמדד בצעדים (לא השתמשו אז במטר), וכסימן לגבול, הונחו אבנים על הקרקע. מידי פעם, היה יוצא ר' זלמן בשעות הלילה, מזיז קצת את האבנים, ומרחיב את השטח. השטח גדל וגדל, והערבים לא הרגישו בזאת. "ר' זלמן" – שאלו מאן דהוא – "האם מותר לגנוב מהערבי את הקרקע?" ור' זלמן בעינים בורקות השיב: "אילו הייתי יודע בבירור שהקרקע של הערבים, אולי לא הייתי מזיז את האבנים. אך הקרקע אינה שלהם. היא בידיהם בגניבה מזה דורות. הם גנבו וחמסו אותה מידי יהודים. חבל שלא הזזתי את האבנים עוד יותר..." זה היה היחס המעשי של גדולי ישראל לקרקע ערבית "פרטית" מזה דורות- יחס הנשען על הנחת היסוד, כי כל אדמה פרטית מארץ ישראל שייכת ליהודי, במהלך הדורות היא נגזלה מאיתנו בכח הזרוע, אך מעולם לא איבדנו את זכותנו על אדמתנו. הגוי המחזיק בארץ (מבלי שקנאה מיהודי), הרי הוא או אבותיו גזלנים, והקרקע איננה שלו. לא רק תלמידי חכמים התייחסו כך לנושא, אלא גם אנשים רחוקים מתורה ומצוות. הנה, בשנים שאחרי הקמת המדינה, עשרות קיבוצים ומושבים קמו בגליל ובנגב, בשפלה ובשרון, במישור החוף ובכרמל, על אדמות פרטיות של ערבים שברחו במלחמת העצמאות. הקימו אותם כל תנועות ההתיישבות, כולל תנועת ה"שומר הצעיר" של מפ"ם, שלימים הצטרפה למפלגת "מרצ". גם שכונות שלמות בערים הוקמו על חורבותיהם של כפרי ערבים. המפורסמות שבהן, הן שכונות הר נוף בירושלים שהוקמה על אדמות הכפר "דיר יאסין", שכונת רמת אביב בתל-אביב, שהוקמה על אדמותיהם הפרטיות של תושבי הכפר "שייך מוניס", ומשכנה של הרשות המחוקקת של מדינת ישראל –הכנסת- יושבת על אדמות מגורשי הכפר "שייך באדר". ישנם אף מקומות רבים, בהם יהודים גרים בבתים שעד לפני שבעים שנה גרו בהם ערבים. נזכיר רק את שכונות מלחה, עין כרם וקטמון בירושלים, העיר התחתית בחיפה, שכונות שלמות ברמלה, לוד ויפו, שיהודים רבים גרים בהם בבתים, שהערבים עדיין מחזיקים בידיהם את מפתחותיהם. אף קודם הקמת המדינה, כאשר הקרן הקיימת עסקה בקניית קרקעות מן הערבים, ומרן הרב קוק זצ"ל נאם בזכות קניית הקרקעות, הדגיש הרב קוק בדבריו, שאין לערבים בעלות אמיתית על הקרקע, ואין שום צורך ממוני אמיתי לשלם בשביל לקנותה. הסיבה היחידה שאנו משלמים עבור הקרקעות היא מדין צדקה ושלום, שאנו מעדיפים – במקום שאפשר - שארץ ישראל תגיע לידינו בדרך זו, מאשר בדרך של כיבוש. כאמור, הדגש הוא "במקום שאפשר". אם הערבי מוכן למכור, משום דרכי שלום אנו מסכימים לקנות. אך כאשר אי אפשר, חוזר הדין המקורי, שהארץ היא שלנו, וראוי שנקח אותה מתוך זכותנו הנצחית על ארץ ישראל. הקניין של כל יהודי פרטי שבארץ ישראל, הקיים מימי אבותינו, שאינו פוקע לעולם, נאמר ביחס לכל רגב אדמה מארץ ישראל. קל וחומר שאין כל יכולת להפקיע את זכותה של כנסת ישראל כולה מעל נחלת קדשה מקרה אחד ישנו, שבו התבטא גדול בישראל, באופן שאפשר להבין אחרת. אחרי שבג"ץ פסק לממשלת בגין שלא להקים את הישוב אלון מורה על אדמה פרטית, ומנחם בגין נאות לקיים את פסק בג"ץ במשפט המפורסם "יש שופטים בירושלים", והציע לחברי הגרעין לעבור לאדמה שאיננה פרטית, רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל התבטא אז, ש"אין לנו מלחמה עם מוסטפה ומוחמד, אלא עם האומה הערבית", כך שאין צורך להתעקש דווקא על אדמה פרטית, אלא יש להדגיש את העניין של זכותנו הריבונית על הארץ, ומתוך כך להתיישב בשומרון. אך ההקשר הכללי של דבריו, מורה אחרת לגמרי. באותה תקופה, הערבים תושבי יש"ע קבלו עליהם את ריבונות ישראל, ורבים מנכבדיהם אף השתתפו בטקסי הנחות אבן פינה לישובים היהודים. במקרה כזה, כאשר הערבי בא כאדם פרטי, ומסכים שיקומו ישובים יהודים, אך הוא מבקש שלא יעשו זאת על אדמתו אלא על ההר הסמוך, סבר הרצי"ה שאין צורך להתעקש דווקא על האדמה הפרטית שלו – זו שמשפחתו מעבדת אותה מדורי דורות. אך מאז שהערבי הפרטי הפך ל"לפלסטיני", ומאז שערביי יו"ש פתחו במרד נגד השלטון הישראלי, ובפרט שה"קרקע הפרטית" משמשת נשק במאבק הלאומי של "העם הפלסטיני" נגד העם היהודי, לא היה עולה על דעתו של הרצי"ה לומר שיש איסור להתיישב על קרקע פרטית, או לעקור ישוב שנבנה על קרקע זו. נזכיר, כי בפעמים רבות אחרות התבטא הרב צבי יהודה, בכתב ובעל פה, כי "אין כאן שום שטחים ערביים ואדמות ערביות, אלא אדמות ישראל, נחלות אבותינו הנצחיות, אשר אחרים באו ובנו עליהם, שלא ברשותנו ונוכחותנו, ואנחנו מעולם לא עזבנו ולא נתקנו את נחלות אבותינו, תמיד תמיד המשכנו כל קשרי תודעתנו איתן וכל תקפה של מחאתנו הנמרצת כלפי ההחזקה האכזרית והמלאכותית שלהם בהן." ה"קידוש" של בעלותו הפרטית של הערבי על האדמה, הביא לתוצאות אבסורדיות, כפי שראינו בשנים האחרונות בכל המקומות שנחרבו בשם העיקרון הזה. ראשית דבר, עצם ההחרבה. בכל מקום בארץ החוק הוא, שאדם הבונה את ביתו על אדמת חברו, אין הורסים את הבית, אלא נותנים פיצוי לבעל הקרקע. ודאי אם הדבר נעשה בשוגג, בתום לב, בחוסר ידיעה או באישור רשויות המדינה. ביו"ש נוהג מקרה חריג, שהורסים בשם "קדושת" הבעלות הפרטית הפלסטינית. (אמנם חוק ההסדרה מנסה לתקן במעט עיוות זה, אך זה מעט מידי, מאוחר מידי, וצולע מידי.) בנוסף, לעיתים הורסים אף אם אין פלסטיני ידוע שהקרקע שלו. לא פעם ולא פעמים, הורסים בתי יהודים, על סמך תצלומי אוויר המוכיחים שאי פעם עיבדו את הקרקע, למרות שלא ידוע מי עיבד אותה, או מי נטע בה את העצים. ה"בעלות" הפרטית הפלסטינית כל כך "קדושה", עד שהיא קיימת מבלי שידעו של מי היא. במקרים רבים, הכל יודעים שהערבי שנטען שהוא הבעלים מעולם לא קנה את הקרקע, אלא השתלט עליה. מין חוק שקיים ביש"ע – חוק שקיים רק לערבים – הקובע שמי שעיבד קרקע במשך תקופה מסויימת, בכך היא נהיית שלו. כלומר, אין ויכוח שהערבי לא קנה את הקרקע, אין ויכוח שמדובר בהשתלטות גזלנית, ובכל זאת היחס אליה כאל "שלו", אף ברמה שראוי להרוס את הישוב היהודי העומד עליה. (שאלה טכנית: במה עדיפה זכותו של הערבי על הקרקע, שנולדה מכך שהוא עיבד אותה, מזכותו של היהודי שגר בה? אילו הערבי היה קונה אותה, היה על מה לדבר, אך אם זכותו נובעת משימוש, הרי גם היהודי השתמש אחריו.) במקרים נוספים, הערבי מעולם לא עיבד את הקרקע. היא נרשמה על שמו ע"י חוסיין מלך ירדן, רק בשביל לגבות ממנו מיסים. לעיתים מדובר באדמות טרשים שמעולם לא עובדו, וגם לא היתה אפשרות לעבד אותם. לעיתים הערבי אף לא ידע שהאדמה רשומה על שמו. אך יחסנו המקדש את בעלותו, מביא לתוצאות האיומות. האבסורד כה גדול, שהורסים ישובים שלמים רק בגלל שעל חלק קטן מהם נטען שהוא ב"בעלות פלסטינית". עד לא מזמן, היו אף מקרים, שהעתירה לבג"ץ להריסת ישוב, התבססה על כך שהכביש המוביל אליו בבעלות פרטית. בעמונה טענת הבעלות היתה על אחוזים בודדים משטחי הישוב, ובנתיב האבות מדברים על רצועות צרות של בעלות פרטית. הערבים כבר מזמן למדו את השיטה. אנו עושים מאמץ רב לעצור את ההרס במקומות שארגוני השמאל עתרו לבג"ץ בשם הערבים. אך כל מי שגר בשטח רואה, שהערבים הולכים ובונים, הולכים וחורשים, הולכים ונוטעים, שעל אחר שעל, דונם אחר דונם, וגבעה אחר גבעה. הכפרים שגרים בהם ערבים, שפעם היו קטנים וצפופים, תופסים היום שטח נרחב ביותר, ואליהם מצטרפים אין ספור נטיעות ועצים, הרבה מעבר לשטח הכפרים. כל המקומות הללו, ההולכים ונגזלים על ידם, עלולים בעתיד להיות מוכרים כ"קרקע פרטית". האם אנו מבינים את המשמעות? יתכן בהחלט, שבמישור המעשי הנקודתי, צריך להאבק על כל בית וכל מקום גם "לשיטתם". אך כל עוד לא נרים גבוה את הדגל המכריז, כי יש לנו זכות מלאה לבנות את בתינו ולהקים את ישובינו גם על "קרקע פלסטינית פרטית", וכל עוד לא נאמר בקול צלול, כי מה שהיה נכון בשרון ובשפלה, נכון גם בשומרון ויהודה, אולי נרוויח "נקודות", אך נפסיד את המערכה כולה.
