לא אשכח את הערב ההוא. היה זה בקר יום ראשון חמים של פתיחת ב'מבצע'. האוויר סמיך היה, וכבד. ערפול ריחף בחללו של לב אם. סלתה ושמנה של אומה ניצבים לפני ריבונו של עולם בתפילה בוקעת רקיעים, שואבים מנות דשנות של אמונה ובטחון ממפקדים שמבטם אל-על, ורצים עלי קרב לקדש שמו. דפיקה נחרצת על דלת ביתה של אחותי. היא מתעכבת. מי זה יכול להיות? הדפיקות מתעצמות בתעוזתן. היא פותחת למחצה, ובגדי ירוק פוגשים את מבטה המבוהל. רגע, מי זה יכול להיות? יש לי הרי שניים מתוך הארבעה שם...הדלת נפתחת מאליה, ידיה רפות, ראייתה מיטשטשת.. [ואולי זה הדמעות שעומדות בהיכון לקראת הבאות]. הבן הקטן מבין הארבעה, בחור חמד בן עשרים, תלמיד ישיבת עכו, מפקד בקורס מכ"ים, נשלח לעזה, ונפצע קשה. קשה מאד. פציעת ראש. כדור מטווח קצר פגש את אזנו השמאלית, עקף באלגנטיות ניסית את המוח, וחלף לעבר עינו הימנית, ריסק את בסיס הגולגולת ועצמות האף והפנים.. הוא הוטס לבית החולים בילינסון שם נותח לראשונה . אחותי, שהיא, בעוונותיה, גם רופאה במקצועה, קלטה את חומרת העניין כבר בדרך לבית החולים, ותפילה אחת פעמה בליבה בעוצמה- רק שאפגוש את הבן שלי חי. במיון השיב לשמו (הדיסקית נשארה בעזה), ודקלם את מספרו האישי ומיד הונשם.. כשהגיעה למיון ושמעה שדיבר שש ליבה כמוצאת שלל רב. היא פשוט התחילה לרקוד בחדר מיון, עד שהרופאים תמהו אם לא כדאי להשכיב גם אותה לבדיקה פסיכיאטרית. המסע היה ארוך מאד, מאד. בהמשך התפתחה דלקת קרום המוח, עם התבטאות אלימה ביותר, התבייתה בגופו. כאבי הראש היו קשים מנשוא. כל מומחי הכאב התאספו ובאו, אך עיקשותו של הכאב גבר...עד שקרה נס שני. והתחילה תגובה לאנטיביוטיקה. אלעד הוא היום סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, תלמיד רציני בעל מוטיבציה גבוהה להצליח כדי לעזור. מרצה בפורומים שונים כלוחם פצוע הוא נסע פעמים רבות לארצות הבית מטעם ה FIDFכדי לשקף את חווית הלוחמים, ובמיוחד 'מצוייני צה"ל' , לאוכלוסיות שהן רחוקות מההוויה הישראלית, כפי שאמרה סגנית השר ציפי חוטובלי, בצדק. הוא למד שאין לפחד כלל...לא פחד קהל, ולא פחד מאתגרים. אשרי העם שככה לו.... הרבי מחב"ד היה מגדיר את נכי צה"ל כמצויני צה"ל. הרי אם מזדמן אתגר לאדם, הרי זאת הוכחה לכך שבורא עולם העניק לו כוחות מיוחדים והוא יוכל לו .. וכמה זה נכון...
