כמו במערכה מתוכננת ומסודרת, אחת לכמה זמן ראש מפלגת 'הבית היהודי' עורך לנו 'בוחן פתע' בבליעת צפרדעים. 'בוא נראה מה תהיה תגובתם אם ברשימת המפלגה אציב אדם שהיה סמל לחילול שבת בפרהסיה', הוא חשב. 'אה, וואו, זה ממש עיצבן אותם', הוא גילה. 'נראה לי', הוא אמר לעצמו, 'שהגיע הזמן לבדוק עד כמה הרוחות יסערו אם בניגוד לעמדת כל הרבנים, אני אתמוך בגיוס בנות לצבא במקום לשירות הלאומי'. 'כנראה שזה פחות חשוב להם מסגירת פנימייה צבאית', הוא הבין. 'מעניין איך יגיבו לזה, שמכל סיעות הקואליציה דווקא אני יהיה זה שידאג לרפורמים ויקדם את זכותם על הכותל המערבי', הוא תהה. 'טוב, זה ממש לא מזיז להם', התברר. אי אפשר לעבוד, כך אומרים כולם, כשברקע כל הזמן מרחפים להם קווים אדומים שמגדירים מתי נגמרה הסבלנות ועכשיו העת לשבור כלים ולנסות דרך אחרת. אולי יש בזה מן האמת. אבל אולי האמת הזו גם הפכה אותנו לאדישים ורוקנה מאתנו כל סוג של אידיאולוגיה שבעבר דגלנו בה. אם פרסום דברי ברכה ליועצת התקשורת האישית לרגל יציאתה מן הארון, כמובן אירוע לא תמים בכלל שהוא חלק מקמפיין מתוקשר כנגד האיסור שמוטל על בעלי סטיות לאמץ ילדים, אם הוא לא מעורר את מנהיגי הציבור שלנו והרבנים שתמכו בראש מפלגת 'הבית היהודי' למחות בו, מה כן יעורר? אם ראש מפלגת הבית היהודי, זו שבלעה לפני כמה שנים את המפד"ל, יכול לומר בראיון עיתונאי בלי להתבלבל: "לי אישית אין בעיה עם שירת נשים", ולהוסיף מחווה מקסימה, "אבל אחד מעקרונות הסובלנות הוא לכבד גם את מי שחושב אחרת מאתנו", כלומר לכבד אותנו, הדתיים ה'משונים' שנמנעים משירת נשים. אם הוא יכול לומר את זה ואין פוצה פה ומצפצף, מצבנו עגום. היכן הם כל רבותינו שהצטלמו סביבו ערב הבחירות והבטיחו שהוא האדם הנכון בזמן הנכון, כמה עוד צפרדעים הם יבלעו עד שיאמרו לו שמאסנו בו ממלוך עלינו? מה עם דברי חז"ל, מה עם השולחן ערוך, מה עם כל מה שקדוש ויקר לאומה שלנו, האם כל אלו לא שווים כמה מנדטים? בהזדמנות הזו כדאי גם לשאול את חברי תקומה, ואת שאר העוסקים בצרכי ציבור באמונה שנמצאים בתוך הבית היהודי, למה אתם עוד מחכים? הציבור מחכה לאלטרנטיבה שמייצגת את השקפת עולמו בצורה אמתית. תנועת המזרחי המיתולוגית, ובעקבותיה גם המפלגה הדתית לאומית לדורותיה, היו תנועות שיש בהן מן הפשרנות. כך כתב הרב קוק זצ"ל, על כך גם מחה בהן בנו הרב צבי יהודה זצ"ל. אבל נדמה שהטעויות שהן עשו היו כאלו שנבעו מקסימום מבעיות ביטחון עצמי וקצת פחות מדי גבורה לעמוד על שלהן. 'הבית היהודי' של הימים האלה נמצאת לגמרי במקום אחר. אין לה שום בעיה של ביטחון עצמי ואפילו גבורה לעמוד על שלה, היא יודעת להפגין. הבעיה החדשה הינה אידיאולוגית ולא מעשית. היא נגררה למצב העלוב בו העומד בראשה אימץ לחיקו את כל הערכים הליברלים, הוא עסוק בגירוד עצמות משולחנה של התרבות המערבית הגוססת, מנסה להתפאר ולהוכיח שגם הוא נאור ומתקדם. בעבר היה נדמה שכל מה שצריך זה רק להשגיח עליו, לשים לב שלא ידרדר במורד ויוביל אותנו מתוך פזיזות, קלות ראש ודעת, בשוגג, לרפורמה. היום כבר נדמה שהוא עצמו הרפורמה. כך בלי לשים לב, כל בוחרי המפלגה הפכו להיות שותפים בקידום מעמדם של הרפורמים, אלו שהרב קוק זצ"ל כתב עליהם שהם 'הדרך לנצרות', אלו שהחריבו כבר קהילות שלמות של יהודים ועכשיו מעוניינים להביא את ה'ברכה' שלהם גם לארץ הקודש. כך הפכו בוחריה להיות המנדטים שבזכותם בעלי סטיות יקבלו מעמד וזכויות בחוק. בזכותנו ובשם החופש הקדוש וזכויות הפרט, עוד מעט יהיה מותר לכלוא ילד קטן ומסכן בתוך משפחה אומללה כזו שאין בה אבא ואמא (ומה עם זכותו של הילד לחיות חיים נורמליים?!). אני לא תמים לחשוב שגערה ומחאה של רבנים היא לבדה תעשה את העבודה. אנחנו סובלים מאדישות וחוסר התעניינות ציבורית בנושאים שנוגעים לתרבות וזהות. בנט יכול להעביר את חוקי סדום ועמורה ובמקביל להתראיין ל-CNN באנגלית רהוטה ולהסביר את זכותנו על הארץ, וכך להמשיך לשמור על תדמיתו החיובית בעיני רוב הציבור. ומכל מקום, כל זה לא פוטר את כל מי שיש בידו למחות, לעשות כן.
