אחרי 2000 שנות גלות ופוגרומים, בהם הלכו יהודים כצאן לטבח, זכינו להקים מדינה, עם צבא שהיה נחשב לצבא החזק בעולם, צבא שהביס בששה ימים ארמיות שלמות מסביב. כיצד יתכן, שכיום הגענו למצב בו שוב ניתן לראות תמונה של ילדי בר-מצווה מפוחדים וספונים בתוך מערה, ילדים יהודים המתחננים על נפשם, שהגוי - הפעם הערב -י לא ירצח אותם באכזריות, רק משום שהם יהודים שהעזו לטייל בלב ארץ ישראל. החינוך הישראלי הניב ילדים שמבקשים טיול לאירופה, יש כאלה לארצות הברית. הילדים מהפיגוע אתמול ילדים ערכיים הקושרים לארץ - בקשו לטייל בשומרון. כיצד היינו פותחים את הבוקר שלמחרת, אילו היו הפורעים מבצעים את זממם ושוחטים באכזריות 20 ילדים כפי שעשו בעבר (תשאלו את מנהיגם אבו מאזן שעשה זאת במעלות) ויותר מכך – הבושה, החרפה, חילול ה' שבדבר. כח צה״ל, מושא גאוות עם ישראל, בראשות קצינים בראשות אלוף משנה, מגיעים למקום האירוע, ובמקום לסיים אותו במהירות וללמד את הפורעים לקח - במקום להחזיר לילדים ולו במעט את תחושת הבטחון והמוגנות (שלא לדבר על גאווה) – במקום זאת מתחילים פקודיו של גדי אייזנקוט בדו-שיח עקר ולחיצות ידיים עם חיות טרף צמאות לדם של בני מצווה. אין מה לדבר, אייזנקוט הצליח להטביע את חותמו על הצבא, ומאז אלאור עזריה המסר עבר וכולם חוששים לירות יודעים שמלמעלה אלו ששולחים אותם לא יתנו גיבוי תחקיר צהלי של הארוע קובע שהפורעים הערבים אשמים אבל חוסר תגובתו של המח"ט וחייליו זו תגובה נכונה. לפני כארבעים שנה, אותו צבא בדיוק, עם אותם המדים ואותן הדרגות והיחידות, טס למעלה מ-3000 ק״מ לאנטבה בכדי לחלץ יהודים בני ערובה שנחטפו. 3000 ק״מ לארץ זרה, עם מודיעין מינימלי, עם יכולת תמרון אפסית, מעבר לכל תפיסת היגיון מבצעית. אותו כח חילץ את בני הערובה תוך פחות מ-40 דקות במינימום נפגעים בנפש. באמצעות כח, הרבה כח. עם הרבה עוז ואפס התרפסות. לחיצות ידיים עם המחבלים לא היו שם. אני לא יודע מי קיבל את ההחלטות בשטח, אך לאור המציאות העגומה של הצבא אני רחוק מלהאשים את הש״ג. אני רק יודע דבר אחד, שהעומדים בראשנו צריכים לעשות חשבון נפש עמוק. כיצד זה שמוצב צבאי חוטף 15 פצצות מרגמה והרוח נושבת כרגיל. כיצד נשחט למוות חייל - ילד בן 19 - בלב עיר ואם בישראל, הוא חושש לירות, נשקו נחטף והשיירה עוברת. וראש הממשלה עוד מתרברב שלמחרת מצאו את הרוצחים. כמדומני שתפקידו זה למצוא את הרוצחים אזרחי ישראל יום לפני הרצח, לא יום אחרי. כיצד מסתתרים ילדים מפוחדים בגשם בתוך מערה ולצידם כח צה״ל חמוש ללא כל מענה הגנתי או התקפי, ועולם, ריבונו של עולם, כמנהגו נוהג. ובמה עסוקים הקצינים שחששו לירות ולפגוע בפורעים? התחקיר אינו נערך אודות השאלה מדוע לקח זמן כה רב עד שהצבא הגיע, ומדוע כאשר הגיע לא הסתער על המחבלים והשמיד אותם. התחקיר לא יעסוק בשאלה היותר מהותית מדוע פעם היינו יכולים לטייל בתוך קוצרא והיום כבר מזמן אסור לטייל אפילו ליד אותו קן שרצים, ושמא משום הם כבר תוקפים אותנו ליד הישובים שלנו? התורה מבטיחה – "וְאִם־לֹ֨א תוֹרִ֜ישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵ֣י הָאָרֶץ֘ מִפְּנֵיכֶם֒ וְהָיָה֙ אֲשֶׁ֣ר תּוֹתִ֣ירוּ מֵהֶ֔ם לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם וְצָרֲר֣וּ אֶתְכֶ֔ם עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֹשְׁבִ֥ים בָּֽהּ" (במדבר ל"ג, נ"ה). וכותב על כך רבנו חיים בן-עטר, ה'אור החיים' הקדוש – "פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו". מה שהבין ה'אור החיים' לפני מאות שנים - ממשלת ישראל ומפקדי צה"ל עדין לא מבינים אחר מאה שנות טרור ערבי. אויב צריך למגר, ולא לחלום על דו-קיום איתו.
