בשבועות האחרונים אנו עדים למסע של שיסוי אלים בהנהגת המדינה, במעטה של הפגנות נגד השחיתות ודאגה למוסר במדינה. מסע הדלפות של גורמים שונים, שופך את דמם של אנשים, ובראשם ראש הממשלה, כאשר עוד לא הגיע שום כתב אישום לבית המשפט. האם אין כאן הוצאת לשון הרע והלבנת פני חברו ברבים? כיצד אפשר להשתתף במסע לא מוסרי שכזה או לתת לו יד, בהשתתפות בהפגנות אלה? האם חדלנו לחשוב בכלים של המשפט העברי, בו אין מפרסמים אפילו שמו של מי שנאשם אלא רק ארבעה, המכריזים עליהם, כנזכר בסנהדרין פט ע''א. מה חדים הם דבריו של רש''ר הירש על דין זה בדברים יג, יב:" וכל ישראל וגו'. החטא ועונשו יובאו לידיעת כל העם: "כותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות, איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין". רק בארבעה חטאים חובה לפרסם את פסק הדין לצורך אזהרה כללית: "ארבעה צריכין הכרזה, המסית (כאן) ובן סורר ומורה (להלן כא, כא) וזקן ממרא (להלן יז, יג) ועדים זוממין" (להלן יט, כ); ולא עוד, אלא דין מיוחד נוהג בזקן ממרא, לדעת ר' עקיבא: ביצוע עונשו נדחה עד לרגל, כדי שייעשה בפומביות רבה (סנהדרין פט ע"א; וראה לחם משנה להל' ממרים פ"ג ה"ח). נמצא שעקרון ההרתעה איננו היסוד של דיני העונשים בישראל, שהרי רק בארבעת הפשעים האלה מפרסמים את העונש למטרה זו". יעויין באנציקלופדיה תלמודית כרך ט, ערך הכרזה, המפרט יותר כיצד לעיתים מכריזים ומפרסמים לשם הרתעה ואיום או ביוש, אך כל זה במי שנפסק דינם בבית הדין. לכן דברי רש''ר הירש נכונים יותר ברוב המקרים, ובמיוחד כלפי חשדות ! לפעמים, במקרים של חשד, מותר למנוע נזק ליחיד או לרבים, כנזכר בספר החפץ חיים פרק י', אך רק אם מתקיימים שבעה כללים נוקשים, הקודמים לפרסום. במיוחד, כשזכינו שיש לנו מדינה, היכולה לסייע ביד מי שנפגע, ובוודאי במניעת נזק לציבור, על ידי חקירת החשדות, צריכים לשאוף להגיע לכללים הנ''ל ולא להיסחף לסגנון ואווירה המקובלים אצל עמים אחרים. גם אם הם מתנהלים על פי הדמוקרטיה, הרי פרשנויות רבות לה, ולא סגנון תקשורתי זה או אחר יסנוורו אותנו. נכון שחקירות וחשדות צריכים להתנהל גם בסגנון מתוחכם, הנעזר לעיתים בכלים שונים, אך צריך לשאוף להתאים אותם למוסר היהודי הנצחי. גם הכלל של "דינא דמלכותא" מוגבל אצלנו, אם אינו מתאים לרוח המשפט העברי. מי שחושב שיש בעיה של שחיתות בהנהגה, שיפגין על מעשים שנעשו באופן וודאי, או שימתין לתוצאות המשפט ואחר כך יפגין או שיאבק בכנסת ובקלפי. על עיוותים של נכים או בשכר עבודה או על התנהלות שנעשתה על ידי רשויות השלטון, אפשר ורצוי להפגין. אך על שחיתות אישית או של כמה, מי התיר לנו כל כך בקלות ללא משפט, להחליט כי כבר נעשתה, ולהצטרף ללשון הרע ציבורי או תקשורתי, הנקרא הפגנה? הנאיביות שלנו צריכה להיות באמונתנו הברורה, ביכולתה של מדינה יהודית להתנהל בימינו על פי כללים, השונים לגמרי מכללי המשחק הפוליטי והמוסר העכשווי? כללים אלה פוגעים אפילו במושגי היסוד של החברה ורומסים כל חלקה טובה: בחרות הפרט, בזכותו למשפט הוגן, להגנה על שמו הטוב עד שלא הוכחה אשמתו, בזכות בני משפחתו לחיות בשקט וללא בושה. כמה האשמות שווא פורסמו בציבור ונתבררו למפרע, כי האנשים יצאו זכאים, ובינתיים דמם ודם משפחתם נשפך לשווא ! גם בימים אלה היו מספר מקרים כאלה. בימים של ניצחון ערכי העם היהודי על מושגי המוסר והחברה של יוון שהשפיעו מאוד על החברה בימינו, נתרומם לדרכנו הנצחית וננסה להנחיל אותה לרבים. חנוכה שמח
