הבית לובש כותנות אור. חום הלב חובר לנרות הלוהבות, ולביבות שחומות, תפוחות ושמנוניות, מונחות על צלחות, עוברות מיד ליד. טיפות הגשם מתופפים על חלונות מעורפלות, מבקשות להידבק קצת בחום הביתי. אך העיקר הוא חום הלב. בני הבית מצטופפים סביב, משחקים בסביבונים ובמעות, חיוכים מתעופפים בחלל, ואושר פושה בלב אמא. כמה טוב שכולם יחד. כמה זה משמח. כמה זה נכון. אך כאשר ילד אחד מתמהמה בדרכים, לא יספיק לשבת עם כולם, הלב מתכווץ, לא מצליח להכיל את כל האור, מזדחל החושך ואותו מגרש. אבל הביטי באור שבחייך - בנייך כשתילי זיתים סביבך. ואת זועקת מדם ליבך- מתוך האפלה, איך אפשר לבקש זאת ממני כשאחד מהם חסר? בגיל 17, בני בכורי, שם פעמיו ללמוד בישיבה המרכזית העולמית, והותיר אחריו בחדר מיטה ריקה. הצפיפות בבית אז הכתיבה מציאות שבה שני ילדים ישנו יחד במיטה. לכאורה, הזדמנות פז נפלה כעת לידיה של בתי שתזכה להעביר שנת לילה ללא בהונות המתכרבלות בתוך צמותיה. אך אני לא ידעתי מנוחה. הייתי מתבוננת שוב ושוב במיטה הריקה, מלטפת את הסדינים, מיישרת אותם, שואפת לתוך ריאותיי את ריח בני, כריח גן עדן, ומזילה דמעה של געגוע. כל הפצרותיהם של בני ביתי היו לריק. קולות השפיות פגשו את אטימות אוזניי הקרויות לקולו של הנער - אולי מגיע מהשדה. יגאל את מיטתו מבדידותה. אני מכה על חטא. שלוש וחצי שנים שלא זעקתי את זעקת האם שבי. ורק אתמול, פגשתי את הכאב פנים אל פנים, במשכן הכנסת, בשדולה להחזרת הבנים. כל כך באיחור. בתוך עמי יושבת אמא גיבורה ואצילית במיוחד, אמא שגידלה את בניה על אהבת העם, הארץ, והתורה. אמא שבגבורתה ציוותה לנו חיים. אמא שמשתוקקת להעניק לבנה, גיבור החיל, מנוחת עולמים. לא תדע היא מנוח וכך גם אנחנו לא נשקוט עד שיוטמן הקדוש, הדר גולדין, הי"ד, ברגבי האדמה הקדושה, אותה כה אהב, עד שלא יהיה קבר שיאסוף אליו דמעות של אם כטל על נפש יגעה, להנביע את מעיין הכיסופים. כולנו, בני עם קדושים, חייבים לקרות אוזן לקולה של אמא של בן קדוש. להאזין לבכי, נהי תמרורים. היא מבכה על בנה. מיאנה להינחם על בנה כי איננו. מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, לאה יקרה. כי גם אנחנו ממאנים להינחם.
