היוזמה החדשה שפרסמה שרת המשפטים, שהחלה עוד כהצעת חוק פרטית של ח"כ בצלאל סמוטריץ', לפיה סכסוכי קרקעות ביהודה ושומרון יועברו לטיפול בתי המשפט המחוזיים (או המנהליים) במקום לבג"ץ היא בשורה מרעננת למתיישבים ביהודה ושומרון ולרשויות המדינה הסובלות מעתירות חוזרות ונשנות של ארגונים שונים.

ביישובים רבים ביו"ש לא קיימת אפשרות חוקית לעמוד בכללי התכנון והבניה, ולקבל היתרי בניה כדין. בחלק מהיישובים מקור הבעיה נעוץ במעמד הקרקע שטרם הוסדר סופית, ולא ברור מי הבעלים.

מצד אחד המדינה נמנעת מסיבות שונות מלטעון שהקרקע היא אדמת מדינה, למרות שככל הנראה מדובר אכן באדמות מדינה, אולם מצד שני לא קיימת שום ראיה משמעותית לבעלות של אדם פרטי כלשהו בקרקע, מה שלא מאפשר לרכוש אותה ולהסדיר את היישוב.

אל תוך הואקום הזה נכנסו ארגונים שונים שגייסו ערבים תושבי האזור וניגשו יחד לבג"ץ במטרה לחייב את המדינה להרוס את המבנים הבנויים על הקרקע.

בג"ץ, שזנח מזמן את החובה לבחון את שאלת "זכות העמידה" – כלומר הקשר בין העותרים לעתירה -  אינו טורח לבדוק האם העותרים הם באמת בעלי הקרקע או מה בכלל הקשר שלהם, מעבר למטרה הפוליטית אותה הם מבקשים להשיג. השופטים מדלגים על השלב החיוני הזה וממהרים לבחון את השאלה התכנונית, ובהתאם פוסקים פעם אחר פעם על הריסת מבנים וישובים ישראליים.

יותר מכך, בגלל היחס אל העותרים הערבים כ"אזרחים כבושים", מקפיד בית המשפט גם לצרף לכל פסק דין לוח זמנים לביצוע ההרס.

המציאות הזו שונה מהותית מהמציאות בתוך "הקו הירוק". בכל רחבי מדינת ישראל קיימים מתחמים שלמים, ולעיתים אפילו ישובים ושכונות, הבנויים ללא היתרים כחוק, אולם צווי הריסה בגינם לא מיושמים. מכיוון שבתוך תחומי הקו הירוק צריכות עתירות לעבור דרך הערכאות השונות, ולא מגיעות לבית המשפט העליון, הרי שבדרך כלל אין עותרים המבקשים את ההרס, והרשויות פועלות להסדרת הבניה ככל שהיא לא גורמת נזק ישיר למאן דהו.

גם כאשר כן מוגשת עתירה מורה בדרך כלל בית המשפט להסדיר את מעמד הקרקע ואת הבעיות התכנוניות, בעיקר כאשר הגורם לבעיה הוא טכני, ונמנע מהרס משמעותי.

אז מה משנה היוזמה החדשה?

בתי המשפט המחוזיים והמנהליים לא ירשו בינתיים את ההתעלמות האופיינית של שופטי בג"ץ מהדרישה לבדוק את זכות העמידה של העותרים. לכן הם נוהגים להקפיד לבדוק בכל עתירה המוגשת אליהם האם ישנה "זכות עמידה" – האם ישנו קשר בין העותר לקרקע נשוא העתירה.

העברת העתירות האלו לבתי המשפט המחוזיים תוביל לכך שדבר ראשון יאלצו הארגונים והפלסטינים העותרים להראות מה האינטרס שלהם בעתירה, וכך עתירות שמטרתן פוליטית ולא מניעה ממשית של גזילת בעלי הקרקע צפויות להידחות על הסף.

דוגמא בולטת להרס שהיה נמנע בוודאות לו היתה נוהגת השיטה הזו, ניתן למצוא ביישוב מגרון שבבנימין. בשנת 2011 פסק בג"ץ בעתירה שהגישה תנועת "שלום עכשיו" יחד עם פלסטינים שיש להרוס את היישוב, ובשנת 2012 ביצעה הממשלה את פסק הדין. בעקבות ההרס פנו הפלסטינים ודרשו פיצויים בגין כל השנים בהן היישוב ישב על אדמתם.

הפעם מדובר היה בסכסוך כספי ולכן הופנו התובעים לבית המשפט המחוזי בו נדרשו להציג ראיות לכך שהקרקע אכן בבעלותם. בסופו של דבר משכו התובעים את התביעה וגם נאלצו לשלם הוצאות משפט, אולם חורבות היישוב מגרון עומדות בעינן.

מגרון היא לא הדוגמא היחידה למבנים שנהרסו מבלי שהעותרים הציגו כל הוכחה של ממש לזכות בקרקע. כך בעפרה, בעמונה, בבית אל וככל הנראה גם ב"נתיב האבות". אגב, שינוי המצב ייטיב גם עם עותרים פלסטינים כנים שאכן יצליחו להוכיח בעלות מלאה, ככל שיש כזו. הם יקבלו סעד משפטי אמיתי ולא יסתפקו רק במראות הרס בתי שכניהם היהודים.

היוזמה החדשה מפיחה תקווה שבעתיד לא ישמשו אולמות בית המשפט לבמת התנצחות פוליטית שמעוותת את המשפט ואת הצדק. לא נראה יותר מראות של הרס מיותר, כאשר אין אף אדם בעולם שמרוויח ממנו דבר.