השמאל מתכווץ אבל אינו מתעייף ואינו מסיק מסקנות. הוא ממשיך במדיניותו הידועה: תעמולת הפחדה מצד אחד וחוסר סובלנות ו/או פתיחות כלפי דעות שונות משלו, אפילו אחרי שמדיניותו התגלתה – כצפוי מראש – כהרפתקנית ומסוכנת. במסגרת זו ממשיך השמאל להטיף למען מדיניותו האובדנית - "פתרון" שתי המדינות – ותוקף את כל מי שחולק על "פתרון" זה בטענה השקרית כאילו החלופה ל"פתרון" זה היא מדינה דו-לאומית ("מדינת אפרטהייד" בלשון המפחידים והמחרידים). כלומר, השמאל, בשפתו האורווליאנית ממשיך לנסות ולהכתיב את השקר האוסלואידי – "שלום" באמצעות "פתרון" שתי המדינות, ואין בלתו, גם אם האויב והמציאות הוכיחו באותות ובמופתים, בדם ובאש, שאין פתרון כזה. במקום להיפתח ולחשוב על אפשרות אחרת שאיננה "פתרון" שתי המדינות או מדינה דו-לאומית, השמאל חסר הסבלנות והסובלנות תוקף את כל מי שאינו הולך בתלם. גם אם אין כל פתרון אחר עכשיו, אין זו סיבה להתאבד, ועדיף להמתין עד אשר ייווצרו התנאים לפתרון אמיתי, להבדיל מ"פתרון" שתי המדינות. המתנה עשויה בבוא העת לאפשר את הנוסחה: שתי מדינות, שני עמים, שתי גדות לירדן. ישראל, שבירתה ירושלים, וירדן/פלשתין, שבירתה רבת-עמון ושערביי ארץ ישראל המערבית יהיו אזרחיה, בלי לגרש אדם כלשהו מביתו, יהודי או ערבי. כמובן שהקוראים מן השמאל כבר מקלידים בחוסר סובלנותם: הכיצד ניתן לחתור לפתרון כזה בלי לשאול את דעתם של ערביי ארץ ישראל המערבית? לעומת זאת, אין להם בעיה עם גירוש מאות אלפי יהודים – לקול מצהלותיהם של ארגוני "זכויות האדם" וארגוני "השלום" למיניהם – בלי לשאול את דעתם, כאילו היו חפצים ומיטלטלין. ע"ע הגירוש מרצועת עזה ומצפון השומרון. לקוראים אלה יש לומר: הטרנספר לא יעבור שוב! למעשה יש להפריד בין גאוגרפיה לבין דמוגרפיה: הגבול בין שתי המדינות יהיה לאורך נהר הירדן, שמשמעותו ויתור ישראלי על ארבע חמישיות מארץ ישראל ההיסטורית והמנדטורית, בשעה שזכויות האדם והאזרח של התושבים הערביים יוגשמו במדינה שבירתה רבת-עמון. מסובך, אבל פתרון זה טרם נוסה, בהבדל מן ה"פתרון" האוסלואידי שנוסה ושנכשל. האם יימצא בשמאל מי שיפסיק לנופף בדחליל של מדינה דו-לאומית ("מדינת אפרטהייד" בלשון המפחידים והמחרידים) כתוצאה היחידה האפשרית של שלילת "פתרון" שתי המדינות ממערב לירדן ויהיה מוכן לבחון גם אפשרות אחרת? התשובה על כך היא שלילית ככל הנראה: התגובות בשמאל על החלטת מרכז הליכוד לפעול למען החלת החוק הישראלי על התושבים היהודיים ביהודה ובשומרון – האוכלוסייה היחידה הנתונה לממשל צבאי; הרי הרוב המכריע של ערביי יהודה ושומרון נתונים למרותה של רשות הטרור הפלשתינאית – היו אחידות. נגד! כך מפלגת יש לפיד, כך המחנה הציוני עם אבן הרחיים (ציפי לבני) התלויה על צווארו ומאיימת להטביעו, כך מרצ שאפילו אינה מתיימרת להיות ציונית.
