א. הפתרון המוצע על ידי הרב ריסקין אינו מקובל הלכתית, משום שעל פי ההלכה אסור לומר לנכרי לחלל שבת עבור ישראל, אלא אם מדובר בחילול הנצרך עבור רפואתו של חולה. לפיכך הרעיון לכונן מערך נהגים גויים עבור יהודים הנוסעים לים לבילוי וכדומה (או "לבקר חולים"), הוא איסור גמור. וכאשר הדבר נעשה בצורה ציבורית, יש בו בנוסף לאיסור הנקודתי של חילול שבת, גם עקירה של הזהות היהודית של המדינה, אשר השבת הממלכתית היא הסמן המובהק ביותר שלה. פתרונו הוא עקירה דה פקטו של הפסוק 'את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם, לדעת כי אני ד' מקדשכם'. הצעתו היא שכחת ד' ולא זכרון ד'. בנוסף, יש לזכור שלדעת הרמב"ן מי שעושה את השבת לחולין, אף אם לא עבר על שום מלאכה, עבר על איסור תורה, ונראה שההצעה הנוכחית של הרב ריסקין נכנסת להגדרתו החמורה של הרמב"ן. גם נימוקו אינו הלכתי, והוא ניצב על עמדה שאינה אורתודוכסית. זאת משום שהוא מניח שעבור רווחת העניים מותר ליצור חילול שבת המוני במדינת ישראל. הרי הוא כאומר- ההוגנות קודמת לערך ההלכתי. וזוהי אמירה מערבית שאינה כפופה לעליונות התורה מעל הערכים כולם, וכמכוננת הערכים כולם. ב. חוק המרכולים כמו כל חוק, מגיע מתוך החלטה של הרוב בכנסת. עם ישראל החליט על ידי רוב נציגיו לכונן חוק כזה, וזהו מעשה לגיטימי מבחינה דמוקרטית ואין בו שום כפיה של בעלי זרוע על אחרים. לא צריך להתרגש מזעקות התקשורת המערבית, כידוע היא אינה מייצגת את העם הבריא שלנו ב"ה. המציאות בשטח אינה חילונית וכפרנית כפי שנשמע מהתקשורת, אלא מסורתית יותר. ולהבדיל בין קודש לחול, גם מבחינה תורנית החוק הזה חשוב, משום שהוא משמר את המציאות בה יש פחות חילולי שבת, והחשוב מכל- הוא מצהיר בריש גלי בספר המחוקקים שמדינתנו משתדלת מאד להימנע מחילול שבת במרחב הציבורי. זהו קידוש השם שכך אנו מחוקקים כאומה. אמנם זכות הפרט החילוני נפגעת כאן לפעמים משום שלא יוכל לרכוש במכולת בשבת, אך זוהי דמוקרטיה- הקטגוריה הציבורית באה לפעמים על חשבון הרווחה הפרטית. כפי שעבור הזכרון הממלכתי של החיילים הנופלים, אסור לאדם פרטי לפתוח מסעדה ביום הזכרון, כך עבור זכרון בריאת העולם והקטגוריה היהודית הממלכתית, האדם הפרטי לא יכול לפתוח מכולת בשבת. אמנם החוק הנוכחי רפה, קצוץ כנפיים, ואינו חזק ומשמעותי, אך הוא עדיף מכלום, וודאי הוא עדיף מרעיונות רעים כגון אלו שהוצעו עתה. אדרבה, יש לשנות את החוק כך שיכלול הגדרה ברורה יותר של דמות השבת הממלכתית בצורה הלכתית יותר, מבלי לחשוש מרעשי הרקע של התקשורת ואנשי הרוח המגבים אותה. יש לנו תורה, עם קדוש וטוב, ולא צריך לפחד ללכת קדימה ולחוקק את רצון עם ישראל לאהוב את השבת. ג. האם הרב ריסקין היה מציע לתת גם לנצרות ולאסלאם חופש פולחן ברחבת הכותל? האמת היא שאין הבדל בין הדתות המונותאיסטיות של הגויים, ובין הדת הרפורמית. שלוש הדתות הללו אינן יהדות (אף שיש יהודים המאמינים בהן). מקומות יהודיים- שייכים רק ליהדות, ולפולחן היהודי שהוא דת האמת שניתנה לנו בסיני על פירושיה. יש אמת ושקר בעולם הזה, ולא הכל הוא טשטוש אחד גדול. אנו ניצבים עם האמת, אמת תורתנו הקדושה, ואיננו מתביישים שלא לאפשר לדתות אחרות לחדור למרחב הדתי היהודי, ולמקומות היסודיים שלו כמו הכתל. מותר למדינת ישראל לומר 'לא'. מותר לרבנות הראשית לומר מותר, ולומר אסור, ולא לפחד. ד. דבריו של הרב ריסקין על הרבנות הראשית הם כעין מרידה במלכות. הרה"ר היא המזוזה על פתח ביתנו הלאומי. עצם קיומה של רבנות ראשית, היא האמירה הברורה ביותר התלויה על דלת המדינה- 'כאן גר עם קדוש'. הנסיונות לפגוע ברה"ר שוב ושוב, נובעים ממחשבה שאנו קהילות דתיות במדינה אזרחית, כמו באמריקה. הוא וחבריו לא התרגלו עדיין לרעיון שאנו עם ומדינה שיש בה קולקטיב שלם שמתנוסס עליו שם קודש, ולא אוסף דתיים במדינה חילונית. אם תפגע ברה"ר והיא תיפול, מה ישאר פה מהקטגוריה הממלכתית היהודית? נהפך להיות גלות ישראלית, מדינה גויית בלי שם שמים. ח"ו שמעשיו יצליחו. הרבנות הראשית פועלת טוב, אינה מחמירה היכן שלא צריך, ונועצת עם גדולי ישראל בקביעות. היא מסבירת פנים, והרב הראשי היה שנים רבות רב של עיר חילונית, בהצלחה מרובה. הראשל"צ שכתב את ילקוט יוסף הוא מחמיר קיצוני? הרי אלו דברים ריקים וטועים. לומר עליהם שהם 'חרדים קיצוניים' זוהי הוצאת שם רע נוראה, ופגיעה בחוסנה של המדינה ויהדותה. הגיור שהוא מוביל אינו מקובל על גדולי הפוסקים, ואינו קשור לבית הלל ובית שמאי, משום שלא מדובר על חומרא או קולא, שיש לשני הצדדים. אלא על נאמנות להכרעת רוב ככל הפוסקים בדור האחרון, והיכולת להכפיף קומה בפניהם ולומר 'אני מקבל את העולם הנעים של דבר ד''. לצערנו יש רבנים שאינם מסוגלים היום לקבל את העובדה שיש צורך להתבטל בפני הכרעות גדולי הפוסקים, וכאן באמת נעוצה הבעיה.
