ההכרזה של הנשיא טראמפ ונאומו של סגן הנשיא מעלה שוב ושוב את הקריאה הישנה של הרב קוק זצ"ל להנפת דגל ירושלים. אותה תנועה שלא הצליחה לקרום עור וגידים בזמנו, מקבלת בימינו הזדמנות נוספת, ואנו קרואים להקשיב לה. כתבתי בעבר על ההחמצה של הנהגת הציונות הדתית בכל הקשור בירושלים. ההתרחשות הצעירה והתוססת בירושלים דומה שחלפה על ראשם. לא רק ההנהגה, הציונות הדתית בכללותה דומה שלא נתנה דעתה על הבניין הריאלי של ירושלים, ומאורעות הזמן דופקות שוב ושוב על דלתותינו. עלינו להקשיב להן. ראשית, לירושלים יש הרבה מה להציע מבחינה תרבותית, כמו גם לתל אביב. בעניין הקדמה הטכנולוגית לעומת זאת, ירושלים נשארה מאחור, אך מי שירים את ראשו ברובע הכניסה לעיר יבחין באתרי הבנייה המבשרים על תנופת פיתוח הייטקיסטית הצפויה להזניק את העיר. היתרון אגב בהאטה הטכנולוגית הזו הוא שירושלים המשיכה לבסס את מעמדה כמעוז רוחני. כציבור דתי לאומי, כבר עכשיו כדאי לתת את הדעת על השינוי הזה, בטרם יחנכו את אלפי המשרדים החדשים. כוחות השוק שיגיעו לפה, והתשתיות החדשות, יזרימו לעיר כוחות בינלאומיים, ולכל הפחות חשיפה תרבותית חזקה. כל אחד מבין שההכרזות האמריקאיות רק מאיצות את התהליך. נצטרך לתת את הדעת על אופיה של העיר כתגובה לכך, ועל ההשלכות שיש לכך מבחינה תרבותית. שנית, לירושלים יש הזדמנות שלתל אביב כבר אין - לייצר חברת מופת שתשלב טוב יותר בין ישן לחדש. שתוכל להנגיש את המעיינות הפנימיים גם החוצה, לכל שדרות החברה. לפיכך כבר עכשיו אנו נקראים להקדים תרופה, ולנסות לייצר הנגשה של היתרונות הרוחניים שבעיר, על כל שורשיה העמוקים. אלו כמובן משימות לא פשוטות כלל, ודאי לאור המחלוקות הרבות שיש בבירה, והתבצרותם של כל אחד מן הצדדים. הערתי כבר כי לדעתי דווקא לציונות הדתית יש תפקיד קריטי בכל זה, ומשום מה היא מתמהמהת בו. אולי הדחיפה הבינלאומית, תעשה את שלה.
