בסוף, הוויכוח כאן איננו על אהבת גרים. הוא לא נוגע כלל בשאלת ערביי ישראל ומי שמוגדרים הפלסטינים. הוא לא קשור ליחסים הבינלאומיים הנרקמים או לא נרקמים עם ארה"ב או עם רוסיה ובריטניה. בסוף, הוויכוח האמיתי הוא האם אנחנו פליטים או ילידים. הפתיח של "ארץ נהדרת" אמש, ניסה בדרכו המושחזת לגעת בסוגיית המסתננים. הטענה של עורכי "ארץ" היא כי כולנו פליטים. מי מלוב, מי מפולין ומעיראק ומליטא ומרוסיה. כולנו פליטים שהגיעו בסופו של דבר לכאן. הפתיח המדהים הזה הוא עיקר הוויכוח. הוא לב הסכסוך. אם נמשיך את הטרימינולוגיה של "ארץ" ושל תומכיה, כולנו פליטים שהשתלטו על ארץ לא להם. ארצם של הערבים. בעלי הבית המקוריים של הארץ שהייתה כאן. אנחנו כובשים כי המקום הזה לא היה שלנו מעולם. ולכן עלינו להתנצל בפני בעלי הבית המקוריים. ולכן עלינו לקבל את דרכם ה"תמימה" לעיתים שנצרכת לרצוח אותנו. כי אנו הפולשים- והם- הם רק מגנים על ביתם. ואותם אלה שטוענים כי הארץ הזו לא שלהם והם פליטים בה, טוענים כך כי היהדות לא שלהם. והארץ הזו לא שלהם כי התנ"ך הבזוי בעיניהם הוא מדע בדיוני ואין בינו לבין ההיסטוריה דבר. והארץ הזו לא שלהם כי הדת היא הדם עבורם ומבחינתם להד"ם. ובסוף בסוף, הוויכוח שיש כאן לא נוגע לאהבת אדם. כי יש בכל המחנות אוהבי אדם ושונאי אדם. והוויכוח שיש כאן לא נוגע ליחסים בינלאומיים וליחסים עם אומות העולם כי בכל מחנה יש אנשים המחפשים קירבה וכאלה המחפשים שנאה. ויש רחמנים ואכזריים. ולעיתים מה שנראה כאכזריות מסתבר כרחמנות ולהפך. בסוף בסוף הוויכוח כאן בשורשו הוא ויכוח יהודי - דתי ששורשיו בשאלת הזהות שלנו. בשאלה מי אנחנו בכלל. ומי שאין לו זהות, ומי שמזהה עצמו רק כפליט בארץ הזו- בסופו של דבר, אומר, כי איננו ראוי לה. ובז לה. ונוטש אותה או יטוש אותה בהמשך הדרך. והדברים שאני כותב כאן קשים מאוד. וקשה לי מאוד לכתוב אותם. אבל בסוף זה לב הסכסוך ואולי אולי, אם נכיר בכך, נצליח למצוא דרך לרפא את הסכסוך הזה ולרפא את החברה שלנו כולה.
