בתקופה זו של השנה, יחד עם הפריחה המקסימה שאנו עדים לה קורה דבר מה מיוחד במשפחות רבות. כל ילד מכיתה א' ועד י"ב מביא הביתה תעודה. חצי שנה של עמל, חוויות, שיעורים, הפסקות וטיולים- מקופלים בתוך פיסת נייר אחת. פיסת נייר שבה הכל בא לידי ביטוי במספרים ובמספר שורות. הן המורים והן התלמידים עמלו רבות לקראת רגע קבלת התעודה. המורים עמלו רבות בהוראה משובחת, ביצירת דיונים וחשיבה משותפת, ביצירת מדדי הערכה ובניסיון לבדוק האם הידע והמיומנויות הוטמעו. התלמידים השתדלו, למדו, האזינו, כתבו ויצרו ולבסוף - המאורע החגיגי מגיע ואיתו פרי העמל הרב - התעודה. אך כאן ראוי לשאול את עצמינו- על מה מעידה התעודה? האם ניתן להביא אדם לידי ביטוי במספרים? אם תלמיד קיבל 80 בתנ"ך - מה זה אומר? האם הוא מאזין בדייקנות? כותב נפלא או מבצע היטב? מה הכוונה בציון 60 בחינוך גופני? האם התלמיד לא יודע לרוץ היטב? לקפוץ? או שאולי הוא פשוט לא מקפיד על הבאת תלבושת? מה בעצם מטרת התעודה? האם היא כלי חינוכי? או תיעוד? האם היא תוצאה או תהליך? למילה תעודה מצאתי שני פירושים פילולוגיים. לפי הפירוש הראשון התעודה היא מסמך, אישור או אסמכתא הניתן על ידי רָשות כלשהי. ולפי הפירוש השני התעודה היא עדות כתובה, על מאורע היסטורי, אדם או תקופה היסטורית. עוד פירוש שאינו מופיע, אך מסתבר בעיניי הוא שהתעודה יכולה לשמש סוג של "נבואה שמגשימה את עצמה" - אם הראיה של המורה את התלמיד היא טובה ומלאת אמון התעודה יכולה גם ליצור מציאות. תעודה מלשון ייעוד. לא פעם קרה לי שהבטתי בתלמידה וראיתי שהיא בדרך טובה והיא בעצמה רוצה לילך בדרך טובה, ואז עולה ההתלבטות, האם עליי לבטא בדבריי בתעודה את המציאות העכשווית או למלא את התעודה במילות אמון וחזון. בסופו של דבר במקרים רבים דברים אלו יצרו מציאות. לאימרת רבותינו הידועה - 'בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכים אותו' רציתי להציע פרשנות נוספת על זו המקובלת. ניתן לומר שכאשר אדם מתחיל דרך מסויימת, התנהגות מסויימת - אנו כמחנכים מוליכים אותו - צריכים לעזור לו לממשה. בחומשים שמות ובמדבר ניתן לראות שסביב הניסיון הגדול של יציאת מצרים וההליכה במדבר עם ישראל מתלוננים רבות - על חציית ים סוף, על המים על החוסר באוכל ואפילו על סוג האוכל, ואף לא מילה אחת של תודה (חוץ משירת הים). אמנם אנו מדברים על דור דעה שודאי היו גדולים ברוחם, ודוקא בשל כך בולטת היעדרות הכרת הטוב כלפי מעשי השם. הנה מגיע משה, שנקרא במדרש 'הפדגוג הגדול', ומןביל את עם ישראל לומר שירת הים "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". משה מתחיל את שירת התודה "אז ישיר משה" ורק אז בני ישראל מצטרפים אליו ושירת הים נזקפת לזכותם. משה כתב 'תעודה לישראל', הוא דירבן אותם להגיע לייעוד שלהם, הביא אותם להביע הכרת הטוב כלפי השם. שבת שירה נהפכת לשבת של הודיה של עם ישראל לקב"ה בזכות האמונה והחזון של משה רבינו בעם ישראל. בזכות הפדגוג המדרבן הגדול. וכך שבת יתרו בה אנו מקבלים תורה, שהיא המשך תעודתם של ישראל. לא תיעוד של העבר בעיקר, אלא ייעוד עתידי הכולל אמונה גדולה בתלמידים, בישראל. לענ"ד תפקיד אנשי החינוך בחיי הילד, מורים וכמובן הורים, הוא לחפש אצל הילד פתח כגודלו של מחט וכמו הקב"ה - לפתוח אותו כפתחו של אולם. זאת מבלי לגרוע מחשיבות התעודה גם בפירושיה הרגילים, כמתעדת את ההצלחה והקושי במחצית האחרונה בציונים אמיתיים ומדידים, אולם זאת כרקע לדרבון כלפי עתידו של התלמיד ולא כקיבוע של העבר.
