למחרת יום האש בצפון בו איבדנו מטוס קרב לא הוזכר כלל שמי שנצח כאן בגדול הוא ראש הממשלה. אחת הסיבות היא הקמצנות בדיווח על המכות שהנחיתה ישראל על האירנים והסורים. לפי ראש מטה חיל האוויר, ישראל תקפה את מערכות הנ.מ. ומרכז הפעלת האש של הסורים וכן מערכי תקשורת והאזנה אירניים. הושגה "פגיעה משמעותית במערך ההגנה של חיל האוויר הסורי". קול ישראל מסר על פי מקורות ערביים שסוריה סבלה שיבושים בשידורי הרדיו והטלוויזיה ומסוריה דיווחו על "מתקפת סייבר נרחבת". ביום שלמחרת, חיל האוויר הסורי כמעט ולא ביצע גיחות הפצצה בגלל הפגיעות במערכותיו המרכזיות. היו 3 גלי תקיפות, בין היתר על שדה תעופה אירני מזרחית לתדמור, שדה התעופה אל-מזה , בסיס חטיבה של המשמר הרפובליקני הסורי, ובסך הכל 12 מטרות - "בהתקפה הנרחבת ביותר מאז מלחמת של'ג (1982)". פרשנים עיקמו את אפם על התגובה הרוסית הרשמית שכללה הבעת דאגה מפני התרחבות האלימות או היפגעות של חיילים רוסים. לא יותר. אבל גם אם בהודעה הרוסית היה קיסם של נזיפה מנומסת, איך אפשר היה שלא לראות את הקורה הענקית שהזדקרה לעיני כל מי שהשנאה לנתניהו לא העבירה אותו על דעתו: חיל האוויר פעל בסוריה באותו הלילה בחופשיות גמורה, ובעודו עושה שמות בבעלי ברית של הרוסים, אלה עמדו מן הצד ולא הפעילו את מערכות טילי S400 שלהם, מן הטובים בעולם. כיצד? קצין בחיל האוויר השיב: "עדכנו את הרוסים בפעילות שלנו" ונתניהו, ששוחח עם פוטין אחרי התקיפה שלנו, סיכם: "הסכמנו להמשיך בתיאום הביטחוני". הבה ננסה להפנים את המלים "תיאום ביטחוני עם הרוסים "או "עדכון הרוסים". תיאום נעשה לפני מעשה, לא אחריו וגם "עדכון" אינו לאחר מעשה. אם מביאים בחשבון שמדובר בבעלי ברית של הרוסים, ההישג הזה של נתניהו הוא כנראה חד-פעמי בתולדות הדיפלומטיה. נכון, בין שתי המדינות ושני המנהיגים שוררת אווירת ידידות, בין היתר משום שישראל לא השתתפה בגינוי הרוסים על לקיחתם בחזרה את חצי האי קרים מידי האוקראינים ולא הצטרפה לסנקציות שהטיל המערב נגדה, אך גם מדיניות נבונה זו רשומה על שם נתניהו. מה גם, שבמקביל לתגובה הרוסית הגיעה תגובה רשמית אמריקנית שכולה תמיכה ללא סייג והדגשה ש"ישראל היא בעלת ברית של ארצות הברית", וגם זה הישג בלתי רגיל, כי הבית הלבן והקרמלין מצויים במעין מלחמה קרה, ובכל זאת נתניהו בבית אצל שניהם. ויש להעריך גם את ה'אידיאה פיקס' שלו בדבר הסכנה הקיומית שבהמצאות פצצת אטום בידי הפנאטים הרצחניים באירן. עובדה: לאט לאט האזהרות שלו, שנראו היסטריות, חודרות לתודעה למרות האיבה, בחוגים מסוימים, לנתניהו האיש. רק היסטוריוני העתיד יוכלו לשפוט את מנהיגותו "sine ira et studio" – "ללא כעס וללא משוא פנים." ובעוד כל זה מתרחש, עומד נתניהו בפני מבחן אישי גורלי, חשד פלילי במרחב שבין הפרת אמונים ללקיחת שוחד. בתיק המכונה "1000" חלוקים המחמירים והמקלים בשאלה, האם כמויות בלתי הגיוניות של סיגרים יקרים, שפע בלתי מצוי של בקבוקי שמפניה ותכשיטים יקרי ערך לרעייה – האם כל אלה היו מתת שוחד או רק מתנות בלתי ראויות, שקבלתן מהווה עבירה יחסית קלה בלבד. מבחינה פוליטית זה הבדל ענק: אישום בשוחד יאלץ את נתניהו להתפטר ולפרוש מן החיים הפוליטיים, דווקא בנקודת זמן שבה מדיניותו רושמת הישגים , ואלו על "הפרת אמונים" בלבד יש לו סיכוי להתגבר אם יזכה לתמיכה במפלגתו ובציבור הרחב. אולם לא אישום פלילי, הנתון להחלטת היועץ המשפטי לממשלה, עומד על הפרק ואפילו לא בחינת התיק על ידי הפרקליטות, כי אם ממצאי המשטרה שחקרה את התיק, אשר לשורה התחתונה שלהם היא קוראת "המלצות המשטרה", ומהחפירה הזאת מנהל כעת נתניהו את מלחמת ההישרדות הפוליטית שלו, בין היתר נגד מפכ'ל המשטרה. לכאורה, השאלה אם אדם, כולל ראש ממשלה, יואשם בפלילים, היא מקצועית-טכנית, לא פוליטית. ובכל זאת, כל מי שמגדיר את עצמו "ימין" מתנגד לנוהג המשטרתי שהשתרש (ללא אחיזה בחוק!) להגיש לפרקליטות "המלצות" ולפרסם אותן, וכל השמאל, ללא יוצא מן הכלל, תובע במפגיע לפרסם את ההמלצות. הטעם לכך הוא, שההמלצות הללו מיועדות להיות השיא של קמפיין תעמולתי משטרתי לשווק את מסקנותיה, שאם להאמין להדלפות המגמתיות שהיא בעצמה מפיצה, מחמירות מאוד עם נתניהו, עד כדי חיסול הקריירה שלו. ההשלכות הפוליטיות ברורות. עוד זאת: המשטרה לוחצת לפרסם ליד ההמלצות פרטים רבים ככל האפשר מתוך התנהגותו הפגומה של הזוג נתניהו, וכך נוצר מצב שהמשטרה מתנהגת כצד מעוניין נגד הנחקר. בין אם מניעיה הם פוליטיים ובין אם זו סתם אמביציה שלא להיכשל בתיק מפורסם - גישה משטרתית בלתי אובייקטיבית מזהמת את ההליך הפלילי כולו. אמנם, לא מן הנמנע שהפרובוקציה הראשונה באה מצד נתניהו, שמתוך חשש מפני תוצאות החקירה ניסה לפחת מראש את מעמדם של החוקרים. לעומת זאת יתכן, שהדלפות המשטרה הן הן שפתחו את מחול השדים. לא חשוב, למשטרה היה אסור להיגרר. וכך אנחנו, שמבקשים להיות "כמתוקנות" שבמדינות העולם, ירדנו לשפל בו ראש ממשלה תוקף בפומבי את המשטרה שלו והמשטרה מנהלת נגדו מלחמת עצבים באמצעות הדלפות בתקשורת. לא ייתכן לסיים דברים אלה מבלי לומר כבר עכשיו בוודאות, שעצם קבלת מתנות על ידי נושא משרה רמה, אותה נתניהו אינו מכחיש, היא בלתי נסבלת, גם מחוץ לכל הקשר פלילי. נותר לצעוק, ובקול רם: הלו! האין בסביבה מבוגר אחראי?!
