למול עיניהם המשתאות של הצופים בקולוסיאום התקשורתי בישראל מתחוללת בימים אלה דרמה בקנה מידה תנ"כי שלא הייתה מביישת אף טרגדיה יוונית או מחזה שייקספירי. כל המרכיבים מצויים כאן: גיבור מיתולוגי בדמות ראש הממשלה והפוליטיקאי המוכשר ביותר שידעה ישראל מאז בן גוריון; חולשות אנוש שדי בהן להפיל (ובכתיב דהיום: להפליל) גם אלים מהשמיים; סוף הידוע מראש לכל חוץ מאשר לפרוטגוניסט, הממשיך להיאבק בגורלו מבלי לדעת שגורלו נחרץ; וכמובן, אשה קנאית המושכת בחוטים, עקב האכילס של כל גיבור. נותר רק לדמיין את המתנקשים, הרו, גנור ופילבר, סוגרים על הקיסר, הממלמל בתדהמה תוך תקיעות הסכינים בגופו – הגם אתה, חפץ? אבל המחזה שלפנינו איננו פיקציה והטרגדיה היא של כולנו. כמי שהוכיח את נתניהו בריש גלי על אותן חולשות אנוש ("על השחיתות" News1) אני בדעה שהגיע הזמן להדליק את האורות באולם ולעצור את מחול השדים שאחז במדינה. אין חולק, גם בקרב אוהדיו המושבעים של נתניהו, על שראש הממשלה סרח במידה כזו או אחרת בפרשיות השונות ומוטב לוּ היה משלם מכיסו עבור השמפניה, הסיגרים, הארוחות והתכשיטים, מרחיק עצמו ממשרד התקשורת ומבחישה במערכות העיתונים לשיפור תדמיתו, נזהר בקלה כבחמורה בקשריו עם מיליארדרים וממדר את שרה אשתו הן מכלכלת השרד והן מעיסוקיו הפוליטיים. בה מידה, גם אויביו המושבעים של נתניהו מודים שהוא איננו פוליטיקאי מושחת הגונב מהקופה הציבורית לכיסו או מכוון את מהלכיו בעבור מעטפות כסף, כדוגמת אולמרט, הירשזון ודרעי. נתניהו ישר מדי, עשיר מדי ומושקע מדי במעמדו כמנהיג האומה מכדי להכתים את מורשתו בשוחד מהסוג הזה. קטונתי מלחוות דעה על חומרת החשדות כנגד נתניהו; אינני משפטן וארגזי העדויות אינם מונחים לפני. אך בדבר אחד אין כל ספק: האחריות המונחת על כתפיו של אביחי מנדלבליט, היועמ"ש. לו שמור תפקיד המבוגר האחראי במחזה האימים הזה, היא לא רק לגורלו של נתניהו האיש אלא לגורל המדינה. ומהזוית של טובת המדינה, נדרשות כאן הוכחות חותכות לעבירות ברמת חומרה יוצאת דופן – לעניות דעתי, הרבה מעבר לכל מה שנחשף עד כה בציבור – כדי להצדיק שיבוש מהותי של הליך בחירה דמוקרטי והכנסת המדינה והנהגתה לטירוף מערכות, במיוחד בנקודה כה רגישה במאבק מול התמנון האירני. חלום הבלהות מתרחש עלינו כבר בימים אלה: כבר כעת ברור שהחשדות המצטברים כנגד נתניהו לא פגעו בבסיס בוחריו אלא אף הרחיבו וליכדו אותו בתגובת נגד למה שנתפס בעיני הציבור בימין כניסיון פוטש; ושגם אם יומלץ להעמידו לדין, נתניהו החבול והמחושק עשוי להיבחר לקדנציה נוספת כראש ממשלה ולהמשיך להנהיג את המדינה כשהוא נתון כל כולו למאבק המשפטי על חפותו. אין תרחיש גרוע מזה. מעבר לשאלה האם חומרת העבירות מצדיקה את סילוקו של ראש ממשלה מכהן, שלדעת רוב אזרחי ישראל אין לו מתחרים, התחושה בציבור, כדברי האימרה, היא שמה שנתניהו כבר הספיק לשכוח בזירה הפוליטית, הכלכלית, הבטחונית והדיפלומטית, שאר המועמדים הפוטנציאליים לרשתו, משרי הממשלה ועד לפיד וגבאי, עדיין לא התחילו ללמוד – ישנה שאלה נוספת, פילוסופית יותר אבל לדידי חשובה לא פחות: מהי הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם מעידות של פוליטיקאים. מעולם לא הבנתי מדוע פוליטיקאים ששגו נדרשים להתפטר לאלתר, רק כדי לפנות את מקומם לפוליטיקאים פחות מנוסים שבתורם יעשו את אותן שגיאות. כאיש טיפול, אני חסיד גדול של עמדת רבי אבהו, ראש הישיבה בעיר מגוריו של נתניהו בעת העתיקה, "במקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" – עדיף אדם ששגה ולמד משגיאותיו על פני אדם שעדיין לא שגה. לטעמי, היועמ"ש נדרש כאן להחלטה אמיצה, יותר חכמה מאשר צודקת, הרואה את טובת המדינה מעבר לקוּף המשפט הפלילי. בבחינת מכלול איכויותיו של נתניהו ותרומתו למדינת ישראל לצד חולשותיו ומעידותיו, כולל אלה המצדיקות פורמלית את בכחנליית החקירות נגדו, נדמה שהמדינה תצא נשכרת במידה מיטבית מהשארת נתניהו על כנו כראש הממשלה והסרת חרב המשפט מעל ראשו, יחד עם תיקון מיידי ויסודי של כל הליקויים, המחדלים, וכן, השחיתויות, שהתגלו ויתגלו בחקירותיו. למוצא יצירתי זה מספר יתרונות: ההחלטה תייצב מיד את המערכת הפוליטית ותרגיע את כל הששים ללבות את האש עם כל "הדלפה" מהחקירות; מאבק האיתנים בין הימין לשמאל והויכוח על מדיניות הממשלה יתועלו חזרה מהטיית אגודלו של היועמ"ש כמנהג הקיסר לזירה היחידה הראויה להם – תיבת הקלפי ביום הבחירות; ראש הממשלה, ואיתו כל זרועות השלטון בישראל, יתפנו שוב להשקיע את מאודם בבניית הארץ ובשמירה על בטחונה; הפנמת הלקחים הרבים ע"י נתניהו – שעם כל ניסיונו העשיר, ברי שהשנה האחרונה הייתה המאלפת בחייו – וניקוי האורוות בפרשיות השונות ישפרו את איכות הממשל ויהוו לבדם תמורה מלאה להשקעה הכספית האדירה בחקירות. כל אלה עדיפים בעיני לאין ערוך על המשך מחול השדים המשפטי והפוליטי שנזקו גדול פי כמה וכמה מתועלתו.
