כמו ארס קטלני מתפשטת לה אותה תפיסה באישיות הרוחנית של האדם או הקבוצה אותם היא הכישה. תחילה היא משפיעה רק על הניסוחים, הופכת אותם למעט יותר עדינים, נוחים ומכילים, בהמשך היא קונה שביתה גם ברעיונות ובמחשבות, מתאימה אותם לצרכי השעה ולמה שיותר מוצא חן בעיני ה'לקוחות' ולבסוף היא מביאה אף לשינויים הלכה למעשה בניהול החיים עצמם וגובה ממש קורבנות. איך קרה ודווקא אלו שהחלו את דרכם כמקדשי ה' ברבים, אלו שהפכו בשם כולנו את התורה למאירת פנים ולבבית, דווקא אלו שהרבו כבוד שמים בכל פועלם, נפלו בבור עמוק ונורא? ישנה סכנה העומדת לפתחו של כל מי שעומד בקשר של השפעה עם רחוקים מתוך רצון לקרבם לתורה ולהאהיב דרכיה. כל קשר הוא תמיד דו כיווני וכשצינורות שמחברים בין שני צדדים נפתחים, הזרימה איננה הולכת רק בכיוון אחד. הניסיון להפוך את דברי התורה ל'מטבע עובר לסוחר' בשוק הדעות והאמונות החילוני מערבי, איננו ניסיון חף מסכנות. מלבד הצורך ב'עמוד שדרה רוחני', כזה שיוכל לעמוד גם בפני רוחות שאינן מצויות, ישנו גם הכרח נוסף – התגברות על הרצון האדיר למצוא חן ולקצור תשואות. איך מצליחים לשמור על רייטינג גבוה גם במחוזות התרבות הכי שפלים? איך מצליחים להישמע IN, נבונים, חכמים ומתקדמים גם אצל אלו שממש ממש רחוקים? חייבים הרי להודות – "זאת חוקת התורה" ו'חוקה חקקתי וגזירה גזרתי' ועל כן גם תעלולי הלשון הכי מדהימים וגם הניסוחים הכי מבריקים ורהוטים לא יכולים יהיו ל'העביר מסך' לילידי ונפגעי התרבות המערבית את כל מצוותיה של תורה. בסוף, בנקודת זמן כזו או אחרת, ברגע של קצה, אדם נאלץ לבחור – להמשיך לשמור על תדמית ומציאת חן או לדבוק גם באותם ערכים שהשקפת העולם הזמנית איננה יכולה לעכל. רבים חללים הפילה אותה תפיסה. הרצון לכתוב את התורה מחדש בשפה בה היא תהיה ברורה ונהירה גם לאלו שבאורח חייהם רחוקים מרחק רב ממנה, בסופו של דבר גורם לשינויים בתורה עצמה ובעולמם הרוחני של העוסקים בדבר. מי שעסוק כל העת בסילוק מכשולים שונים המונעים מההמון לקבל על עצמו תורה, עד כדי נכונות לוותר, למרוח ולעגל פינות באמונה, הכניס עצמו לבור נורא. מי שלא מבין שהמכשולים בקבלת ההמון את התורה, הינם יצר הרע ותפיסות מערביות כושלות, ובהם יש לטפל, מי שחושב שהמכשולים הם כל אותם ערכי תורה שלא עולים בקנה אחד עם ערכי העולם הנאור, מגיע למחוזות האחרונים בהם מצא את עצמו ארגון 'צהר'. ארגון בעל חשק פנימי טוב לפרסם את התורה לכל. הם מדברים על 'הנגשת התורה' לכל. אולם בדבריהם לעתים לא מספיק ברור האם התורה היא היעד ואליה צריך להנגיש את הנכים והמתקשים, או שמא חלילה בתורה יש נכות והיא זו שזקוקה לעזרה שתחבר אותה לעולם החדש והמתקדם. הרצון להנגיש את התורה, לקרב אותה אל המציאות, להפוך אותה לאקטואלית ורלוונטית, התחיל יפה וזכה בהרבה הצלחות, אבל במהלך הדרך השעבוד למציאת החן הלך והפך לגורם מרכזי שהשפיע על קבלת ההחלטות ונתן לארגון את פניו החדשים. עד לשנים האחרונות ארגון 'צהר' היה נחשב לאחד ממפעלי הפאר של הציונות הדתית, כזה שגאווה להזכיר אותו ונחמד להיות קשור אליו. הוא היה מה שרצינו מעצמנו כל השנים, סוג של מפד"לניק משופר, כזה שמוסיף אור וטוב בכל מקום אליו הוא מגיע, ואפילו בנושאים דתיים לא פשוטים. בצער רב וביגון קודר חייבים להודות שהארגון היקר הזה עבר שינוי. בד בבד פרשו ממנו כל תלמידי החכמים הגדולים שפיארו אותו בימיו הטובים, כאלו שסירבו לשעבד את העולם הרוחני שלהם לדעת הקהל ולהמשיך להתדרדר במורד של הנמכת התורה אל המציאות. לצערנו הארגון החליף את עורו, הוא כבר לא מפד"ל, אפילו לא בית יהודי, בלי ששמנו לב הוא הפך להיות גרסה מתקדמת של המפלגה העתיקה – 'מימד'. בשולי הדברים נוסיף: הנכונות של ארגון 'צהר' להידבר בסוגיות של דת ומדינה עם ארגונים אולטרה ליברלים ופלורליסטים ולקחת חלק בפרויקטים וערבי שיח בהם שותפים ארגונים ששמו להם למטרה להפריד את המדינה מהתורה, מעוררת תחושת אי נוחות. בנוסף, ארגון 'צהר', כך מתברר במחקר שנעשה על מקורות המימון שלו, הולך יד ביד עם ארגונים שבשנים האחרונות 'חישבו מסלול מחדש' ונוטים לכיוונים פרו רפורמים ופרו קונסרבטיבים. ולא זו בלבד, מתברר שאת הייעוץ ואולי גם את המימון לפרויקט הכשרות החדשני, קיבל הארגון מידי גורמים דומים. גדולי ישראל מכל הסוגים והזרמים דיברו דברים נחרצים על כל סוג של קרבה וקשר עם רפורמים וקונסרבטיבים, אלו שרבינו הגדול, הראי"ה קוק זצ"ל, אמר עליהם שהם הדרך לנצרות, אלו שבתשתית תפיסת עולמם מונח הארס של התלות בפרסום חיצוני ובמציאת החן. אולי ראוי היה יותר להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
