כחלק מתהליך ההתנחלות בלבבות החלו בני הציונות הדתית להשתלב בתקשורת הכללית ולעבות את ערוצי התקשורת הדתיים. רבים מאתנו תהו האם העיתונאים הדתיים הללו מתכוונים להפוך לעיתונאים אובייקטיביים ובעלי אינטגריטי או שמא מדובר בחיילים בצבא ההתנחלות בלבבות. השבוע קיבלנו לכך תשובה. מרגע שהותקפה מכינת עלי, התייצבו כל העיתונאים הללו בשורה אחת להקריא את דף המסרים שנשלח אליהם מעלי, בדיוק שלא היה מבייש את אחרוני החיילים של ביבי או של יאיר לפיד. אפילו הסמל הבולט ביותר של אותה קבוצה – עמית סגל – צייץ ציוץ מדקלם, שגוי ומביך בנושא. והנה מצא את עצמו הפורום החילוני, הארגון שאני עומד בראשו, במוקד ההתקפה היזומה הזו, וההוראה שניתנה לחיילים היתה להעביר אותנו את התהליך שאת סופו ראינו בקרן החדשה לישראל או בשוברים שתיקה – קבלת מעמד רשמי של עוכרי ישראל. ועכשיו כל דכפין מנסה למצוא עדויות שיפלילו את הארגון ואותי אישית. אין כמו להרוג את השליח. אז המתחרים ממקור ראשון נברו בטקסטים שלי וכנראה שלא הצליחו יותר מדי כי גם הטיעון היחידי שהביא ישי פרידמן מפי מעולם לא נאמר או נכתב על ידי. עכשיו גם ערוץ 7 מצטרף למירוץ, ומביא עדות מסמרת שיער של דביר עמיאור שלטענתו נכח בהרצאה שנתתי לפני מספר שנים. עוד מעט ניגע בטענותיו אלי, אבל לי קסם הציטוט הזה שבא לאחר שהוא חושף את עמדותיי: "אז בפעם הבאה כשכולנו נזדעזע מעוד גילוי מרעיש של עוד ציטוט של רב נוסף שהוצא מהקשרו, נזכר כולנו מי מנהל את הקמפיין הזה ומה מטרתו". אז קודם כל וידוי: לא אני מנהל את הקמפיין הזה ולא אני חושף את הקלטות האלה. הקלטות הללו הגיעו לידי הפורום החילוני כפי שהגיעו לידי ערוצי התקשורת, וכפי שהתקשורת מצאה בהן עניין, גם אנחנו. אמור מעתה: "בפעם הבאה שכולנו נזדעזע... נצטרך לחפש טוב יותר מי מנהל את הקמפיין הזה ומה מטרתו. או יותר טוב, בואו לא נתעסק בשאלה מי השליח אלא נתרכז בשאלה האם אלו הערכים הראויים ללימוד במכינת עלי, ומה אומרת העובדה שאלו הם התכנים הנלמדים שם על כשירותם של בוגריה להשתלב בצבא בפרט ובחברה הישראלית בכלל". אל "מה מטרתו" נחזור מאוחר יותר. ועכשיו לעצם העניין. את שמונה הפסקאות שדביר מקדיש לעמדותיי ניתן לחלק לשתיים: שתי פסקאות כלליות, ולאחר מכן דיון ארוך בשאלת עמדתי בנושא גיוס חרדים לצה"ל שמתפשט משום מה לשאלת שילובם בכלכלת ישראל. אקדים ואומר שהתאכזבתי מכך שכל מתקפותיי על הציונות הדתית, ערכיה ושיטות פעולתה, שבהן אני עוסק כה רבות, ובהן קיוויתי שיעסוק מי שמנסה לנגח אותי, הוחלפו דווקא בדיון בשאלה שבה איני מתעסק כלל. ולמה? כי אני מאד אמביוולנטי לגביה. מחד אני סולד מחוסר השוויון שבין בני המשרת כעת שירות מלא של 32 חודשים בצבא לבין כל המופלים לטובה – בין אם מדובר בחרדים המקבלים פטור מלא ובין אם מדובר בתלמידי ישיבות ההסדר שקיבלו צבא אינסטנט מקוצר ב 50%. מאידך, אני אכן חרד, כפי שמציין בצדק עמיאור, מההשפעה שיש לחיילים דתיים על הצבא, ולדתיים על החברה הישראלית כולה. בצבא נרמסים כבודם, ערכיהם וצרכיהם של חיילים חילוניים, ובעיקר של חיילות חילוניות, בכל מגע עם חיילים דתיים וחרדיים. יש הטוענים שהיה ראוי שהחברה החילונית תירמס כך גם באקדמיה ובמקומות העבודה למען המטרה הנעלה של שילוב חרדים בחברה (אם בכלל הם מעוניינים בכך). אם הייתי חי בחברה שבה לחילוניים יש הגמוניה (כפי שהיו פני הדברים בשנים הראשונות לקיומה של המדינה), הייתי מרגיש צורך להתמודד עם ההשלכות הגלובליות – הביטחוניות והכלכליות – של התופעות הללו. אולם, מאחר והשבט החילוני כבר מזמן אינו הגמוני, ואף נטול כמעט כל כח פוליטי, ומאחר והשבט הזה נמצא כרגע תחת מתקפה חזקה של הציונות הדתית (עיין ערך הדתה), אינני מוכן להעמיד את טובת כל השבטים לפני טובת השבט שלי. אני מסתפק בכך שגם כמיעוט, אחוז הגיוס לשירות מלא של 32 חודשים של בני וחבריו עולה עשרת מונים על זה של כל שבט אחר, ובכך שאני וחבריי תורמים במיסינו לקופת המדינה יותר מאשר אנחנו לוקחים ממנה. זה מספיק יפה. את הדאגה לשבטים האחרים אני משאיר לאליטות החדשות. אני, במצבי הנוכחי, מרגיש צורך להגן על תרבותי וערכיי בלי לשקול את המשמעות הממלכתית של גישה כזו. אגב, למדתי את זה מהציונות הדתית. וכן, כאשר אני מקדיש את כולי למאבק כנגד הכפייה הדתית המוטלת עלי, נראה לי לא לעניין לדרוש משבט אחר את מה שהוא רואה ככפייה חילונית. הנה, מר עמיאור לא היה צריך להסתודד עם יאיר שלג (אגב, אחד העיתונאים הערכיים ביותר שהולידה הציונות הדתית) והיה יכול להפנות אלי שאלה ישירה. הייתי מסביר לו את האמביוולנטיות שבה אני נמצא ביחס לגיוס חרדים ואת החלטתי שלא לעסוק בתחום אלא להתרכז במאבק בתופעת ההדתה של החברה הישראלית, שברובה נעשית דווקא על ידי הציונות הדתית ולא על ידי הציבור החרדי. אגב, בעניין זה מאשים אותי עמיאור שלדעתי "האויב הגדול שלנו הוא לא החמאס חיזבאללה או אירן, גם לא מצבה הכלכלי של מדינת ישראל, אלא הדת היהודית". אני מודה שאינני רואה את המצב הכלכלי של מדינת ישראל כאויב הגדול ביותר שלי. אני אפילו מרוצה מהמצב הכלכלי הנוכחי. כאן עמיאור הצליח לחשוף אותי. ולגבי היתר, אני לא עוסק הרבה בדירוגים אבל אני כן מוצא המון דמיון בין הפנאטים הדתיים של "החמאס, חיזבאללה או אירן" הבאים עלינו לכלותנו לבין הפנאטים הדתיים היהודיים שנמצאים בתוכנו. חוץ מזה עמיאור לא חוסך בתיאורים על יחסי ליהדות: שנאה, סלידה, בהלה ופחד. מעניין איך שרדתי את הדוקטורט שלי שנכתב על התלמוד עם יחס כזה ליהדות. אז יש לי חדשות: אין בנו שנאה, סלידה, בהלה או פחד מ"כל דבר שיהדות קשורה בו". אבל יש בנו רתיעה כשאנחנו מרגישים שמנסים לשנות את הצביון החילוני שלנו, ויש לנו סלידה לקשר בין דת לפוליטיקה, גם כשהקשר הזה מגיע בדמות בת שירות שנשלחה להרביץ בנו יהדות. ובעיקר, אנחנו מפתחים אנטגוניזם כשמנסים לדחוף לנו יהדות מעבר למינון שאנחנו מעוניינים בו. אני מייצג ציבור ששלם עם זהותו הישראלית והציונית בלי שהדת היהודית תהיה מעורבת בכך. הגישה הזאת שלטה במשך שנים בכיפה. היום לא שומעים אותה מספיק ואנחנו לקחנו על עצמנו לשאת את הדגל הזה. הזהות היהודית שלי היא חלק ממני, אלא שהיהדות מורכבת מהרבה דת, ולכן יש התנגשות מובהקת בין זהותי היהודית לזהותי החילונית. לכן אני מסתפק במה שאני קורא "גאווה יהודית" – התחושה הנעימה של שייכות לשבט שהוליד כמה יהודים חילוניים מדהימים (שפינוזה, איינשטיין, פרויד, קפקא, פרק, דרידה וכו'), ובעניין שלי בהיסטוריה של העם היהודי. מסביבי יש חילונים שגם מוסיפים לתמהיל הזה מעט יידישקייט סביב החגים. לנו זה מספיק בהחלט ואיננו רוצים לא תגבור של הזהות היהודית ולא הכנסת האלמנט הדתי שביהדות לזהותנו. הזהות הישראלית/ציונית מספיקה לנו. כאשר כל סוכני ההדתה למיניהם מנסים להכניס לנו יותר יהדות ממה שאנחנו רוצים, אנחנו מתחילים להיאבק. אם הטענה שלנו "שמערכת החינוך בישראל כופה כיום על ילדי ישראל תכנים דתיים בניגוד להשקפת העולם של הוריהם" לא היתה נכונה, היא לא היתה זוכה להצלחה כה רבה בשנה האחרונה, בעזרת קמפיין בתקציב אפס שנעזר כמעט אך ורק במתנדבים. אם לא היתה הדתה בצבא, לא היה שום עניין לציבור החילוני לקעקע את מכינת עלי. לסיכום – הבחירה בידיכם: האם אתם רוצים לריב עם אנשי קש שהמצאתם לעצמכם או להבין שמולכם מתגבשת (בעזרתכם הנדיבה) קבוצה אידאולוגית נחושה וגאה לא פחות ממכם שמסרבת לתת לכם ולו צוהר קטן לשנות את צביונה התרבותי, ומוכנה לצאת למאבק על כך, ולהסיק מכך מסקנות על תהליך ההדתה שבו שותפים רבים מהמחנה שלכם.
