1. זה לא הגיוני: אלפי שנים אחרי שעם קטן יצא מעבדות לחירות, צאצאי הצאצאים של אותם עבדים-לשעבר יושבים כמעט כולם מסביב לשולחן החג כדי לציין זאת מחדש בכל שנה. מדהים שבמדינה כל כך תזזיתית, הפורמט הזה נשאר. איך כל הניסיונות לשכתב את ההגדה לגרסאות מודרניות לא כבשו את ההמונים והנוסח המסורתי שולט? איך אף ארגון לא טען שצריך להקל קצת ולשלב פיתות בשולחן, ולטעון שיש פה בכלל "הדרת חמץ"? מדוע רוב ככל הציבור מתעניין, מכבד ומציין את הימים האלה? הם הרי מורגשים בכל פינה, בלי שום חוק או אכיפה או כפייה, אלא מתוך רצון ואהבה. אולי הסוד הוא דווקא בפשטות של הלילה הזה. עמים אחרים בונים ארמונות וטירות, מבצרים ומונומנטים. לנו יש סיפור. אין לנו בניינים מפוארים אבל יש לנו מורשת מפוארת שעוברת בעל פה מדור לדור. בעולם פוסט-מודרני, ליל הסדר באמת עושה סדר. הוא מזכיר שיש טובים ויש רעים, יש שיעבוד ויש חירות. מול ניפוץ הזהויות וריבוי הנרטיבים פסח לא עוסק בנכבה של המצרים ולא מבטל את ההיררכיות הבסיסיות של החברה. יש משפחה ויש קהילה ויש עם. האדם אינו אטום בודד בחלל, יש לו שורשים והוא עתיד להצמיח פירות. ודווקא כשהמהפכה הטכנולוגית בשיאה, גם ליל הסדר בשיאו. מידע, פושים, כותרות והתראות יש לנו מספיק. יותר מדיי. לא זה מה שחסר. הלילה הזה מציע דווקא הקשר, פשר, סיפור היסטורי, כי אנחנו לא זקוקים לעוד אינפורמציה, אלא לעוד משמעות. 2. המנה העיקרית בליל הסדר אינה האוכל, אלא הדיבורים. לחלק הזה של ההגדה קוראים "מגיד". צריך לספר, לדבר, להגיד, וכידוע – "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". זה הערב היחיד בשנה שבו מומלץ לחפור. גם לקרוא מתוך ההגדה, וגם להוסיף ולפרש ולספר על הסיפור האישי והלאומי שלנו. את ליל הסדר של ילדותי ערך הדוד מאיר. מאיר איש הורוביץ ז"ל, אח של סבתא שלי, שאיבד אישה וילדה בשואה, עלה ארצה, ולא הקים מחדש משפחה. הוא ישב בראש השולחן והיה ברור שמשהו חשוב מאוד קורה כעת. לנו הילדים הוא נראה באותה שעה רציני מאוד, כמעט מלכותי. רוב הישראלים לא מנהלים דיונים פילוסופיים לפני שהם מתיישבים לשולחן הסדר, אלא חושבים על "דוד מאיר" שלהם. אנחנו מגיעים כי שמענו מההורים והסבים בדור הקודם את הסיפור, ואנחנו רוצים להעביר אותו הלאה. והם הרי ישבו לשולחן הסדר כי הדור הקודם סיפר להם, וכן הלאה, וכן הלאה. 3. עולי צפון אפריקה נוהגים להתחיל את ה"מגיד" בהכרזה הזו: "בבהילו יצאנו ממצרים", כלומר בבהילות. הרי הכול קרה אז מהר מאוד, בחיפזון, בחצות הלילה. הלחם לא הספיק להחמיץ, ולכן אוכלים מצות עד היום. פרשנים רבים כותבים כמה חשוב לא לפספס את הרגע. יכולנו הרי להחמיץ את הצ'אנס ההיסטורי ההוא, ולהישאר משועבדים. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו להיות עירניים וקשובים ל"חלון הזדמנויות" כזה שמופיע בחיינו. הנה סיפור עלייה מודרני שמחדד את הנקודה הזו בדיוק: שלמה בן דהאן (אביו של סגן שר הביטחון הרב אלי בן דהאן) היה לפני קום המדינה פעיל עלייה בלתי חוקית מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו. הם תכננו לפרטי פרטים מבצע עלייה, והיו אמורים לעגון ליד החוף, בחשאי, ולאסוף יהודים שחיכו שם כדי להגיע לישראל. אבל הניווט הלילי הוביל אותם בטעות לעיר לא נכונה על חופי מרוקו. מה עושים? שלמה בן דהאן ירד מהספינה, דפק על דלתות היהודים בעיר באמצע הלילה והודיע: הגענו לפה במפתיע. הספינה עוגנת עכשיו ליד החוף ועוד כמה שעות השמש תזרח וניאלץ לצאת. מי בא עכשיו לארץ ישראל? תוך כמה שעות התמלאה הספינה ביהודים שארזו מהר כמה חפצים – ולא פספסו את הרגע. בבהילו יצאנו ממרוקו. 4. הטקסט "שפוך חמתך" מופיע לקראת סוף הערב, ונחשב לקטע לא פוליטיקלי קורקט. רצף פסוקים של תפילה על כך שאויבינו האכזריים יושמדו. אבל אולי דווקא אחרי עוד שנה שבה הדמוקרטיה שלנו נאבקה בטרור, שבה פעלנו על פי חוק ומוסר מול מי שמפרים את החוק והמוסר – זה רגע מתבקש למדיי. אנחנו לא נרד לשפל המוסרי של אויבינו, נמשיך לשמור על הכללים, אבל בהחלט נקווה ונייחל שהם ייכשלו ואף ייעלמו. מותר להתפלל על כך. "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", מספרת לנו ההגדה, וזו הזדמנות להיזכר במחיר הדמים הכואב ששילמנו מאז פסח שעבר: בערב פסח תשע"ז נרצח אלחי טהרלב. הקורבנות הבאים היו הדס מלכה (בשער שכם) וחנה בלדון (סטודנטית בריטית שהגיעה לישראל). בפיגוע בנווה צוף נרצחו חיה, אלעד ויוסף סלומון. בהר הבית – שני השוטרים האיל סתאווי וכמיל שנאן. בהר אדר – אור אריש, יוסף עותמאן וסולומון גברייה. ראובן שמרלינג מאלקנה נרצח בכפר קאסם בערב סוכות, החייל רון יצחק קוקיא נדקר למוות בערד, הודיה נחמן אסולין נפטרה מפצעיה אחרי למעלה משש שנים של מאבק. בחודשים האחרונים נרצחו החיילים נתנאל קהלני וזיו דאוס, וגם שלושה אבות לילדים צעירים: הרב רזיאל שבח, הרב איתמר בן גל ועדיאל קולמן. 19 קורבנות ישראליים. יחד עמם, גם ניצולת השואה מיריי קנול שנרצחה השבוע בצרפת. ליל הסדר כולל רגעים רבים של תודה, שמחה ושירה – אבל הוא כולל גם רגעי תזכורת חשובים לכך שהמאבק עדיין לא תם. 5. האם אפשר לסגור את ההגדה ולהמשיך בחיינו, כי סיפרנו סיפור היסטורי על יציאה מעבדות לחירות? העובדה שאנחנו כבר לא משתחווים לפסלים לא מעידה שיצאנו לחירות. העבדות לא תמה במצרים. בדיוק בערב פסח התפוצצה פרשת פייסבוק, שלא הפתיעה את מי שעקב אחרי השתלטותה של הרשת על המידע שלנו ועל התודעה שלנו. מומחית הסייבר קרן אלעזרי סיכמה באוזניי את הפרשה כך: "צריך להבין שכבר כמה שנים באינטרנט, אם אתה לא משלם – אתה המוצר". כולנו מרגישים שהפכנו להיות המוצר, ושנים לפני עידן הרשתות החברתיות ניבא מאיר אריאל את התהליך. היוצר הישראלי השאיר אחריו לא רק שירים אלא גם כתבים ופתקים וסיפורים שבני המשפחה מפרסמים בשנים האחרונות. הנה קטע נפלא שכתב על העבדות המודרנית, ועל ההבנה שכולנו עבדים - השאלה היא רק מי האדון: "אני עבד נרדף, זה ברור. אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי. אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת, כי היא לפחות נחה בשבת. כל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אני בוחר את אדוניי ואת מעשיי בכל רגע ורגע. יהא זה נשיא, מנהל עבודה, אישה, התמכרות – אני הוא הבוחר, אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר. רק שלאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי. מאחורי כל המכשיריות המנצנצת הזו יש מזימה אפלה להשתלט על המחשבה שלי, על הדמיון שלי ועל האנושיות שלי. להפנט אותי ולשתול בי החלטות הרצויות למישהו, אני רק אדמה שאני הוא המחליט. שמים לי מחיצות בין עובדות כדי שלא אחבר ביניהן ושלא אגיע למסקנות לא רצויות. מפציצים אותי באסונות ואלימות ומוות בגודש ממכר, כדי שאהיה שווה נפש לגורל זולתי. תוקעים לי את השלט-רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת-ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני, בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה. אני הולך לגמור בתור מכונה שפועלת לפקודות הנשלחות אליה מכל המכשירים האלה. עבד שאדוניו סמויים מן העין, ועבדותו מחופשת לחופש. אז אם אתה עבד, אני שומע את עצמי אומר, לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו". חג חירות שמח.
