לפעמים יש תובנות שמגיעות אליך ואתה חושב עליהן רק בגלל שאלה אקראית של התלמידים שלך: אני זוכר שהם שאלו אותי לפני שנה האם יש עניין סמלי יותר לחורים הקטנים של המצה מעבר לכך שלא רוצים שהבצק יתפח? האמת שלא ידעתי כל כך מה לענות להם עד שלפני שלושה שבועות יצא לי להתנסות במסגרת תחרות הסייבר הארצית של משרד החינוך כמורה מלווה מטעם בית ספר חמ"ד 'דוגמא עוזיאל' במשקפי מציאות מדומה שמכסים לך את כל הפנים ומדמים הליכה פסיכית על קרש ממגדל בגובה שמונים קומות. לפני שהרכבתי את המשקפיים המיוחדים, הסתכלתי מבחוץ על התלמידים המפוחדים שפחדו להעלות לקרש: מה נסגר איתם? חשבתי, הם לא יודעים שזו רק מציאות מדומה? אבל אחרי שהרכבתי את המשקפיים ולמרות שהבטחתי לעצמי לא לפחד כי זו רק אשליה פתאום הרגשתי עולם אחר. פחד אלוהים. לקחו לי כמה שניות עד שאזרתי אומץ לטפס על הקרש. "עכשיו תקפוץ" אמר לי המפעיל. ניסיתי לקפוץ, לעשות צעד ימינה או שמאלה אבל כלום. כל השרירים שלי התנגדו וכמו זעקו לי: "מה אתה דפוק? לקפוץ מקרש בגובה של 80 קומות". ניסיתי להרגיע את עצמי ולחפש נואשות אחר החורים הקטנים של המשקפיים שיהוו לי נקודת אחיזה אבל המשקפיים האלו היו פשוט אטומות וסתמו לי הכול: לא הייתה לי שום מציאות עם האמת מלבד המציאות שנדמה לי מעבר לפיקסלים המזוייפים שלהם. אחרי שהורדתי את המשקפיים חשבתי כמה מסכנים אלו שחיים בסרט ולא מאפשרים לאף טיפה של מודעות לחדור להם מבעד למציאות המדומיינת שלהם. אלו שאין להם ולו חור אחד קטן לרפואה שיאפשר לנקודת עוגן אמיתית מבחוץ לגעת בהם ולחבר אותם למציאות ובעצם...כולנו באיזה שהוא שלב בחיים או ביומיום מרכיבים את המשקפיים: אם זה מצב כעס רגעי שמכסה על כל הפנים שלנו, מטריף אותנו וגורם לנו לאכול סרטים ואם זה פחד ודמיונות שנמצאים רק בראש שלנו. ומה בעצם חורי המצה האלו באים להורות לנו אם לא להזכיר לנו תמיד להשאיר איזו נקודה קוצקאית קטנה ודוקרת שנאפשר דרכה למישהו מבחוץ לחדור לנו את המציאות האטומה שלנו ולהגיד לנו שזה בסדר ובעצם אין לנו מה לפחד כי אנחנו לא באמת נמצאים בגובה של שמונים קומות ואם רק נפקח את העיניים, נגלה שבעצם הקרקע הרבה יותר יציבה ממה שחשבנו ובעצם הגשר הצר וכל הפחדים הללו הם רק בדמיונות שלנו ובאמת אין לנו סיבה לפחד כלל.
