בראש הגבעה באיתמר קברנו הלילה את אבי רונצקי. עמדתי ליד אימו של אבי כשמלמלה ליד הקבר "היכן הצדק ריבונו של עולם. האם הורים צריכים לקבור את ילדיהם". חיבקתי אותה ואמרתי שגם הורי שאלו את אותה שאלה כשערן אחי נפל במלחמת יום הכיפורים. כרב צבאי ראשי, אבי היגיע לבית יד לבנים בראשון לציון לחזק את ההורים השכולים בשברם. אימי כיו"ר הבית היציגה אותו כתא"ל אבי רונצקי, הרב הצבאי הראשי אבל הוסיפה ואמרה "בשבילי הוא תמיד טטו, החבר של בני דורון מהפנימיה הצבאית בחיפה". קראנו לו טטו והוא היה חבר ללא הפסקה. איש עם לב ענק. איש שתמיד זוכר את החברים שנפלו. שבדרכו הצנועה ממשיך את דרך חייהם. מלחמת יום הכיפורים הייתה קוו השבר של בני מחזורנו. היינו אז בני 22 , צעירים שאיבדו רבים כל כך מחבריהם. זמן קצר אחרי המלחמה דידי רעייתי היום ואז חברתי, נפגשנו עם אבי ורונית חברתו בדירתם בירושלים. הם שיתפו אותנו בראשית דרכם אל הדת. אחר כך היינו נפגשים בחתונות ילדיהם שהפכו למפגשי החברים מהפנימיה. הכרנו את אבי כאיש של דרך ארץ. איש של מעט דיבור והרבה עשייה. איש צנוע מאד שהמופת האישי לפני הכל. השנים למדו אותנו להכיר את אבי ששילב את תורת ישראל עם המופת האישי. כשנפטר בננו ערן נתרם ספר תורה לזכרו. לא היה לנו בית כנסת בכפר השיקומי שבנינו. פניתי במצוקתי לחברי אבי רונצקי, הרבצ"ר. אבי היציע שנקיים מסע מעלה נגב-נחלת ערן עם ספר התורה לבסיס חיל האוויר חצרים, הסמוך לכפר ושם נפקידו עד שייבנה בית כנסת בכפר. יצאנו בתהלוכה כשאבי בראשנו עם ספר התורה ביד. מעמד מרגש, כשעתה דידי רעייתי ואני שואלים בתוכנו "היכן הצדק". היתכן שהורים יקברו את בניהם. בשנתיים האחרונות אבי התמודד עם מחלת הסרטן. מחלה שאותרה אצלו כשהוא מבקש לתרום כליה לבנו המאומץ החולה במחלת כליות. מכל ביקור אצל אבי יצאתי נפעם מהאופטימיות ומהרוח המבקשת לעשות עוד ועוד מעשי חסד וצדקה. באחת הפעמים כשבאתי לבקרו בתל השומר הוא אמר לי "דורון, במחלקת השיקום שוכב חברי, שמוליק ריפמן, ראש מועצת רמת נגב, בוא נלך לחזקו. בוא נלך לחזק עוד כמה חברים ששוכבים שם". מצאתי עצמי הולך עם אבי ממיטה למיטה ומחזק אנשים במכאובם ושברם. בעת מחלתו של אבי הוזמנתי להרצות במושב גמזו לזכרו של יהונתן איינהורן ז"ל שנפל כצנחן במלחמת לבנון השנייה. בשעה 10 בלילה אבי קם ואמר לקהל שהוא מצטער לעזוב כעת אבל הוא התחייב להעביר שעור תורה בחצות הליל לתלמידיו המחכים בישיבה באיתמר. אבי מעולם לא הלין. כל שביקש תמיד היה לעשות למען אחרים. ברשת הווטסאפ של החברים מהפנימיה סיפר על מסעו להודו יחד עם רונית אהובתו, לאחר סיום תפקיד רבצ"ר בדרגת תא"ל. כל מסעו להודו היה מסע של שיח וסיוע לצעירים שסיימו שירות בצה"ל ויצאו להודו בחיפוש אחר דרך חיים. אבי נפטר יומיים אחרי ליל הסדר. כמו אבא שלי. ביום שאנו מאחלים זה לזה שמחה. כאילו והמועד נבחר להדגיש את מסר חייו של אבי. מסר האומר שהצדק בעולמנו מתגלם כציווי תמידי לעשיית הטוב. אבי לימד אותנו לא לשאול היכן הצדק אלא לפעול לעשיית צדק, לעשיית חסד וצדקה יום יום. אבי יקר ואהוב, נוכחותך תחסר לנו מאד. נמשיך במעשנו הדל את מורשת חייך המופלאה ותהי דרכך השראה לרבים רבים בישראל ובעולם. בני מחזור ט"ו מהפנימיה הצבאית בחיפה בעלה נגב נחלת ערן
