אני מבקש לספר לכם מעט על הרב רונצקי שאני מכיר: איש חסד, שכמעט כל שבת ביקר הורים שכולים או אירח משפחות שכולות. דמות מופת שאיחדה את כל עם ישראל, ימין שמאל, דתיים, חילונים, חרדים, מתיישבים, קיבוצניקים- כולם התחברו לרב בצורה יוצאת דופן. אחד הדברים החשובים ביותר בעיני הרב, היה פיתוח היישוב איתמר וההתיישבות בכלל. יום אחד הרב היה צריך לומר דברים במפגש חשוב ושאלתי אותו איך הוא רוצה שאני אציג אותו- תא"ל במיל'? ראש הישיבה? הרב הראשי הצבאי לשעבר? והוא ענה לי "ממייסדי איתמר". החיבור המיוחד שלו ליישוב, לישיבה ולהתיישבות היה בולט בכל מפגש שלי איתו- עיניו ממש נצצו כשדיבר על כך. באחד הבקרים לפני מספר חודשים, קיבלתי שיחת טלפון ממנו. ידעתי שהרב בבית חולים ולכן הופתעתי. הוא סיפר לי שהוא לפני ניתוח ובעוד מספר דקות צריכים להרדים אותו. בלי להתייחס למצבו הרפואי, הרב התחיל לדבר איתי על איך להמשיך לבנות ולקדם את ההתיישבות והשומרון. רגע לפני הניתוח – התחלנו לפתח דיון שלם בנושא בטלפון. זה מה שאני רוצה לזכור ממנו - איך למרות המצב הבריאותי הקשה, תמיד חשב על ארץ ישראל ועל עם ישראל, מתוך ענווה ומנהיגות אמיתית. דבר אחד לא הצלחתי- כשרציתי להעניק לו תעודת הוקרה על פועלו למען השומרון, הוא תמיד סירב, לא משנה כמה התאמצתי וניסיתי לשכנע אותו. לפני שנתיים וחצי כשהוקם מאהל המחאה לאחר רצח בני הזוג הנקין הי"ד, הרב מיד התייצב, ישן יחד איתנו על מיטות שדה על המדרכה מול בית ראש הממשלה וחיזק אותנו במאבק. הרב ייסד את ישיבת איתמר, אחת הישיבות הגדולות בשומרון, ועמד בראשה. הוא העמיד עשרות אלפי תלמידים לתפארת, תלמידי חכמים, לוחמים קצינים שתורמים למדינה, וגידל יחד עם אשתו רונית היקרה ילדים ונכדים לתפארת. אנחנו עדיין מזועזעים כולנו ומלאי צער. למרות הישגיו בצבא ובתורה, הוא היה איש ענו, איש עצום. יהי זכרו ברוך.
