מוצאי חג שביעי של פסח בשכונת מורשה בירושלים: זקנים וזקנות, נערים ונערות היו צועדים לבית האופה הערבי ב"מאפיית מוסררה" הנמצאת מול שער שכם. מעטים קנו פיתות טריות, רובם קנו והביאו לביתם קמח טרי כדי להכין מיני מגדים לכבודו של חג המימונה. אבי מורי מספר כי במרוקו נהגו המוסלמים להביא לבתי היהודים חלב, חמאה, דבש טהור ואביב קלוי (גרעיני חיטה ושעורה) לכבודו של מועד. גם אחרי מלחמת ששת הימים, חברו המוסלמי של סבי המנוח, שלמה ז"ל, בא תדיר לברכנו במימונה עם עופות חיים בידו. תושבי שכונת מורשה היו קונים את רוב מצרכיהם בשוק הערבי בשער שכם וברובע המוסלמי שכן מרחק ההליכה לשוק מחנה יהודה היה רב יותר. על אף שהחיבור והשפה היו טבעיים מאוד לשני הצדדים, למי שנולד בדור שלאחר מכן, לקח קצת זמן לעכל זאת. בימים בהם למדתי בישיבת "עטרת ירושלים" הייתה חובה ללכת חמושים ובזוגות מבית הישיבה ועד לשער שכם. פעם צעדתי אחר הצהריים עם חברי לבית המדרש ובתוך רעש השוק שמעתי קול מוכר מתוך אחת החנויות. עצרנו להסתכל רגע ובתוך החנות עמדה לה גברת פרחה, אחת משכנותינו, שניהלה ויכוח עיקש עם המוכר. חששתי לשלומה ונכנסתי לקחת אותה משם לביתה. אבל פרחה השתיקה אותי וביקשה שלא אתערב בוויכוח. כך יצא שאני וחברי עמדנו מפוחדים בתוך השוק הסואן בעוד שכנתי מתנהגת כאחת מבעלות המקום. אחר כמה דקות הדיון הסתיים ופרחה, שהייתה נמוכת קומה וכפופה יצאה מהחנות וארשת סיפוק על פניה. ברכתיה לשלום אך היא דחקה בי לשוב כבר לביתי כי השעה הייתה מאוחרת. בעקבותיה, צעדו שני נערים עם שטיח על כתפיהם. מסתבר שהיא פשוט ניהלה עם המוכר משא ומתן על מחירו של השטיח ובסוף סיכמה איתו מחיר הכולל גם הובלה. ובכן, טעמים והסברים רבים נאמרו על חגם של קהילות יהדות המגרב (מרוקו, אלג'יריה וטוניסיה). יש שדרשו: מימונה, מלשון אמונה. שהרי חודש ניסן הוא חודש הגאולה, כפי שאמרו חז"ל (ר"ה יא, א): "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". מאחר ויצא רוב חודש ניסן וטרם נגאלנו, עורכים את המימונה ומביעים בזה את אמונתנו שנגאל ("נוהג בחכמה", רבי יוסף בן נאים עמוד קסב). ויש אשר מצאו בו טעם אחר: שהרי בפסח דנים את העולם על התבואה (כמובא במשנה ר"ה פ"א מ"ב), לכן עורכים את המימונה, בה מביאים זמורות ושבלים ומברכים עליהם כדי שיתברכו. דורשי פרפראות מצאו טעם משלהם: שמחת הרגל אינה שלמה בפסח מכיון שבחול המועד ובשביעי של פסח אין גומרים את ההלל, לכן עורכים את המימונה כדי להשלים את שמחת החג. אחרים ראו ביום זה ציון לפטירת הצדיק שהרי באיסרו חג נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין עושים הילולא לכבוד המת בחודש ניסן, לכן עורכים את המימונה כתחליף להילולא (מתוך מנהגי החגים מאת הרב יהודה חיון). אבי מורי נתן בו טעם נפלא: שבימי הפסח כל משפחה ומשפחה הקפידה על מנהגי כשרות הייחודיים רק לה ולכן נמנעו מלהתארח זה אצל זה. כדי להראות שההימנעות מביקור בבית השכן היא מטעמי כשרות בלבד ולא חלילה מטעם ריב או מדון, נהגו לפתוח דלתות בתיהם לרווחה מיד במוצאי הפסח ולהכריז "כל דכפין יתי וייכול". להשיב ביניהם האהבה והאחווה ששררו לפני חג הפסח. אחר תפילת ערבית בבתי הכנסת היו פותחים את ההיכל וקוראים בשמחה כמה פסוקים: וּמְצָא-חֵ֖ן וְשֵֽׂכֶל-ט֑וֹב בְּעֵינֵ֖י אֱלֹהִ֣ים וְאָדָֽם: וִיצִיב אלמְחְנְנָא וּלְעְקְל אל-מְגְ'יָיאן, פְחְצְרְת אל-לַאהּ וּבְנָאדְם. בְּטַ֣ח אֶל-יְ֭הוָה בְּכָל-לִבֶּ֑ךָ וְאֶל-בִּֽ֝ינָתְךָ֗ אַל-תִּשָּׁעֵֽן: מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן-דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל: לָדַ֣עַת חָכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה: יְהִֽי-מְקוֹרְךָ֥ בָר֑וּךְ וּ֝שְׂמַ֗ח מֵאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶֽךָ: אַיֶּ֥לֶת אֲהָבִ֗ים וְֽיַעֲלַ֫ת-חֵ֥ן דַּ֭דֶּיהָ יְרַוֻּ֣ךָ בְכָל-עֵ֑ת בְּ֝אַהֲבָתָ֗הּ תִּשְׁגֶּ֥ה תָמִֽיד: נְזַאלְת אלּמְחבָא וּעְמַאמְת אל-מְחְנְנָא, בְזָזְלְהָא ארויוך פְזְמָע לוּקָאה וּבַמְחַבְתָהּ תְזִיד דִימָא. בִּרְכַּ֣ת יְ֭הוָה הִ֣יא תַעֲשִׁ֑יר וְלֹֽא-יוֹסִ֖ף עֶ֣צֶב עִמָּֽהּ: בְרָכְת אְלָאהּ הּייָא תְנְנִי, וּמָא יְזִד לְנְיָיאר מְעָאהָא. וכן על זה הדרך. אחר כך למדו משנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ומשנה ראשונה בששת פרקי מסכת "אבות". לאחר מכן קראו בהתרגשות: "עלה עלה משה, לראש הר סיני, לקבל ברצון דברי אלהים חיים, שערי רחמים פתחת לו, ושערי רצון לא מנעת ממנו. צדקה וחסד עמו עשית, ומחנות גדודים סובבים אותו, קדשתו בין העליונים ורוממתו להיות בחיריך. ראה והתבונן אמרת לו, אני הוא ואין זולתי, שותף אין לי בכל העולם אני יחיד ותורתי יחידה. תורה תמימה נתתי לך, גנוזה לפני מאלף דור, בך בחרתי מכל האומות. עשיתיך שליח בין אב לבנים, אמור לבחירי הצדיק, בואו בני וקבלו אמרי. יום זה הוריד לבן שריד, מצות צרופות מבוארות, להודיעם ולהשמיעם, ביום זה עשרת הדברות, תורת אמת נרשמת, עם ה' להודות אמרות ה' אמרות טהורות. אֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, אֵי מִזֶּה וְאֵי זֶה הוּא, אוֹצַר חָכְמָה וָדַעַת רֵאשִית קִנְיָנֵהוּ. בְּבוֹאִי לִשְאוֹל הַיּוֹם אֶת מִי נוֹעַץ וַיְבִינֵהוּ, מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ. תֶּעֱרַב רִנָּתִי וְיוּחַק שִיחִי לְפָנֶיך. כִּמְלוּאַת אֶבֶן וְיַהֲלוֹם. תְקֻדָּש הַיּוֹם אֲדוֹן הָעוֹלָמִים אֲשֶר זִכִּתָנִי לָבוֹא עַד הֲלוֹם. תְזַכֵּנוּ עִם כָּל יִשְרָאֵל חֲבֵרִים. לִרְאוֹת בְּבִנְיַן בֵּית עֵילוֹם, וְגַם כָּל הָעָם הַזֶה עַל מְקוֹמוֹ יָבֹא בְשָלוֹם. כי בשכר האמונה אל נא הושיעה נא בזאת השנה". וסיימו בשבח "אין כאלוהינו" ובפיוט "יגדל אלוהים חי" לרבינו משה בן מימון, אחר הכריזו בקול: "תזכו לשנים רבות נעימות וטובות. תרבחו ותסעדו". בחג המימונה גוברת הקריאה להאמין באלוקים ובאדם, לדעת לפתוח את הלב כמו את דלת הבית, להשאיר את ויכוחיי היום-יום לשעות אחרות ולצפות לגאולה מתוך אהבה ואחווה למשפחתנו ולשכנינו. "אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על-ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג, עמ' שכד). חג אמונה שמח
