סלעים גדולים וצמחיה פרועה מילאו את השביל המתפתל במעלה ההר. את צידי הדרכים פיארו נגמ"שים מפוחמים, שריפות קוצים מילאו את חלל האוויר והקשו עליו לנשום. ישראל לקח עוד נשימה אחת עמוקה והמשיך לטפס. את נשקו אחז בשתי ידיו, עודן שותתות מדם הקרב האחרון. כובע המתכת לראשו מתח את הרצועה על סנטרו באי-נוחות משוועת והחגור שלמותניו זז מעצמו ממשקל התחמושת שנשא. ישראל הגביר צעדיו, מדלג מעל האבנים המושחזות והטרסות הזקופות. הדרך המשיכה ואיתה המאמץ רק הלך והתגבר. בכוחותיו האחרונים טיפס אל ראש ההר ונעמד. ישראל עצר והביט בהם, משב רוח קליל חלף על פניו. זה לצד זה שכבו חבריו על הר הרצל. כולם גיבורים, כולם קדושים. כולם מסרו נפשם על קדושת העם ותקומת הארץ. מרחוק נשמע קול צפירה דקה שפילח את האוויר הסמיך סביבו. השמש מאחוריו כבר שקעה לאיטה וישראל החל יורד מההר העשן אל ההר שממול. בדרכו הבחין כי הסלעים הגדולים הפכו עתה לשבילים סלולים ולכבישים סואנים, הצמחייה הפרועה הייתה לפריחת אביב ולהנץ תאנה ורימון. גם שריפות הקוצים פסקו באחת וריח מתוק ופורח אחז בחללו של עולם. ישראל לא האמין למראה עיניו. הוא עצר לרגע, הסדיר את נשימתו ותהה איה כל אותם נגמ"שים מפוחמים. לפתע ראה אותם, כמו מצבות מתכת גדולות. אך פחם לא היו עטורים כי אם דגלי ישראל נמתחו על גגם וסביבם פזורים היו זרי פרחים מלבלבים ושמות בחורים גיבורים. בחוץ כבר החשיך. ישראל עמד דומם למרגלות ההר שממול. נשק לא אחז בידיו, את כובע המתכת שמט מראשו ברגע, גם החגור נפל בין רגליו. רק דבר אחד אחז כעת בידו, דבר אחד אותו לקח לקצה השביל. הדרך אל הפסגה זהרה מאור אחרון של חמה כמו אומר לו לישראל לאן ילך ואנה יפנה. בהתרגשות יתרה, צעד עד לראש ההר, בכוחות חדשים ובלב רחב ומלא תקווה. מהפסגה ראה אותה, עוטפת אור וחסד, עוטה בכל צבעי הקשת המאירים. שם, בראש הר המוריה הביט בה בעומדה, יפה וביישנית. לא על מגש של כסף ניתנה לו ולא ארץ נוכרייה לקח. נחלת אבותיו היא זו, אשר נכבשה בידי אויב באחת העיתים בלא צדק. עתה, שב אל חיקה. ישראל מלמל מבין שפתיו תפילה חרישית ואקראית: "מארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם..." והניף את הדגל שבידו אל-על. מרחוק נשמע קול שופר.
