ביום העצמאות, פרס ישראל לספרות הוענק לדוד גרוסמן, אחד הסופרים המהוללים של השמאל, ידוע בעבור דעותיו הנחרצות נגד כיבוש האדמה הפלסטינית, נגד המתנחלים וההתנחלויות, ונגד הרקבון האידיאולוגי של הרוב הישראלי. בעבר, לאחר מלחמת עזה, דרש גרוסמן חקירה של צה"ל, שהובילה לדו"ח גולדסטון האנטי-ישראלי. לאחר פרשת המשט הוא האשים את צה"ל כי הוא מתנהג כמו "חטיבת שודדי ים". כשצה"ל נשלח לניקוי מקלטי הטרור ביהודה ושומרון, נסע גרוסמן לסייע לפלסטינים במסיק הזיתים שלהם. והוא אינו מתבייש בהבעת תמיכה בחרם אירופי על מוצרים ישראליים מההתנחלויות. ביום הזיכרון, כאב שכול, שבנו נהרג במלחמת לבנון השנייה, הוא דיבר בתל אביב במפגש שנוי במחלוקת של ערבים וישראלים שאיבדו ילדים בקרב. בין הערבים היו בני משפחה של טרוריסטים. שר הביטחון ניסה לסכל את האירוע, וכינה אותו פגיעה בוטה ברגשות המדינה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולקורבנות הטרור, אך בית המשפט העליון עמד על כך שהאספה תותר. הנה כמה קטעים מנאומו של גרוסמן, כפי שדווח בעיתון הארץ: "באמת, סוף סוף הגענו הביתה. אבל כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר במשך חמישים ואחת שנה, ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד - היא נעשית הרבה פחות בית. וכשצלפים ישראלים הורגים עשרות מפגינים פלסטינים, רובם אזרחים - ישראל בשבילי היא פחות בית. וכשממשלת ישראל מנסה לקמבֵּן עסקאות מפוקפקות באוגנדה וברואנדה, ומוכנה לסכן את חייהם של אלפי מבקשי מקלט ולגרש אותם אל הלא נודע ואולי אפילו אל מותם - היא בעיניי פחות בית. וכשראש הממשלה משמיץ ומסית נגד הארגונים שדואגים לזכויות האדם, וכשהוא מחפש דרכים לחוקק חוקים עוקפי בג"צ, וכשיש ערעור מתמיד של הדמוקרטיה ושל בית המשפט - ישראל נעשית עוד פחות בית לכולם.... האנשים והארגונים שנמצאים כאן היום, בראשם לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות, ועוד רבים כמותם, הם אולי אלה שתורמים הכי הרבה לכך שישראל תהיה בית, במלוא מובן המילה." סופרים יכולים לחשוב ולומר מה שהם רוצים, אבל לא כל אחד ראוי לקבל את פרס ישראל לספרות. דויד גרוסמן זועם נגד ישראל בכל הזדמנות ומדבר בזלזול על פשיטת הרגל המוסרית של ישראל במהלך סיורים בהרצאות בכל רחבי העולם. לאחרונה הוא זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי על ספרו "סוס אחד נכנס לבר". הרומן הוא דיוקן אפל ומכוער של סטנד-אפ ישראלי מזדקן, דמות נתעבת במרירות ובשנאה עצמית, ונטייה להרס עצמי, מטאפורה ברורה למדינת ישראל. במהלך ההופעה הוא מתבדח על ערבי שהולך ברחוב ליד שני מתנחלים בחברון. שנקרא אחמד הקטן. פתאום הם שומעים רמקול של הצבא מכריז על עוצר שהחל על ערבים בעוד חמש דקות. המתנחל מוציא את הרובה מכתפו ומכניס כדור בראשו של אחמד הקטן. השני הוא קצת מופתע: "חרא קדוש, אחי הקדוש, למה עשית את זה?" האח הקדוש מביט בו ועונה, "אני יודע איפה הוא גר, אין שום סיכוי שהוא יצליח להגיע הביתה בזמן." ועדת פרס ישראל קבעה כי "דוד גרוסמן תפס את מקומו במרכז התרבות הישראלית, והוא אחד הקולות העמוקים, המרגשים והמשפיעים ביותר בספרות שלנו ואחד הסופרים הישראלים המפורסמים, הנערצים והאהובים ביותר בעולם". האם גרוסמן אהוב בעולם בגלל כישרונו הספרותי או בגלל הביקורת הקשה והבלתי פוסקת על ישראל ועל המתנחלים? אנחנו מקווים שפרס ישראל יינתן לבוני המדינה ולא למשמיציה.
