במידה וראשי מכינת בני ציון יורשעו יתקיים דיון בין הסנגוריה לקטגוריה על חומרת העונש הנדרש ומטבע הדברים קיימת אפשרות כי יישלחו למספר שנים בכלא. נשאלת השאלה- האם בחירה זו היא שתביא תיקון למעשה הנורא? בכך איני בטוח כלל. האם העובדה ששני האנשים הללו יישבו לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח, תחזיר את הנערים לחיים ותרים את המשפחות מההריסות? האם ישיבתם מאחורי סורג ובריח תוביל לתיקון חברתי למען יראו וייראו? והאם מקומם של אותם אנשי חינוך שבוודאי לא יזכו לרגע אחד של שקט עד לסוף חייהם הינו בבית הכלא? עם כל הצער שבדבר אני בספק רב. השכל אינו נותן מענה סביר לשאלה מה גורם לאנשי חינוך עתירי זכויות וניסיון לקבל החלטה לא רציונליות ולהוציא טיול כזה לפועל. אני מתקשה להבין מה עבר בראשם ואיזו רוח אחזה בהם כשקיבלו את אותה החלטה פזיזה שהרציונל החינוכי ממנו והלאה. עם זאת, מקולות ששמעתי ממקורבים לאותם ראשי מכינה, בהחלט קיבלתי מושג כמה זכויות עמדו להם לאורך השנים בכל הנוגע לפועלם בשדה החברתי - חינוכי; שנים ארוכות בהן חינכו נוער לעשייה ותרומה לחברה, תרומתם במסגרת השירות הצבאי ובמילואים, על כל יום שהם חינכו את בנינו לאהבת הארץ והאדם תוך עיסוק בשלל פעילויות התנדבותיות עם הפנים לקהילה ופשוט בעשיית טוב. אין ספק שצריך לעשות תיקון מערכתי ולהסדיר את האחריות והפיקוח על המכינות, עצוב וכואב שנהלים נכתבים בדם, בוודאי שלאחר שפיכת דם כל כך מיותרת ולא מחויבת המציאות. אין עוררין כי לא ניתן לפסוח על טרגדיה בסדר גודל לאומי ללא עונש לאחראים, אך אני מבקש באותה הנשימה לחשוב היטב ולא לפעול רק על פי הדין היבש. אני מאמין שלו נמיר את העונש בתרומה לחברה בעבודות שירות למשל נרוויח יותר. אני מאמין שכאשר אדם ערכי מן היישוב טעה - אף בצורה הקשה ביותר ומקבל הזדמנות לתקן- המציאות תרוויח יותר מאשר לסגור אותו שנים מאחורי סורג ובריח. אני לא השופט וכנראה לא אכריע את הדין, אך כחברה מתוקנת, דווקא כאשר הדם רותח ויצר הנקם החברתי והטבעי כל כך שוצף בליבנו, דווקא כאן, רגע לפני שאנו תולים אדם על העץ הכי גבוה בכיכר העיר, הבחירה היא בידינו האם לנסות לקחת אוויר ולבחור איזה קול אנו בוחרים להשמיע.
