בערב שבת האחרון הגיש אמיר בר-שלום את סיכום חדשות השבוע של הערוץ הראשון. יחד איתו נמצאו באולפן מרואיינים ותיקים ומנוסים שעסקו באירועי השבוע בעזה. למרבה הצער ננעלו המרואיינים הנכבדים על המונחים הערביים לתיאור המתרחש: "צעדת השיבה" במקום ניסיון פלישה לישראל, "מפגינים" במקום מחבלים ומגינים אנושיים המנוצלים על-ידם; "הגדה" ו"השטחים" במקום יהודה ושומרון, ועוד – כאילו אין בעברית מונחים נכונים ומדויקים. לא מיותר להזכיר פעם נוספת את הצורך לעדכן את שם התפקיד של מתאם פעולות צה"ל ב"שטחים" למתאם פעולות צה"ל ביהודה ובשומרון. ימה שהעסיק עד לזרא את מרבית המשתתפים בדיון היה הצורך במחוות הומניטריות לנתיני האויב, כאילו אין ישראל עושה למען האויב מה ששום מדינה שפויה היתה עושה, לרבות אספקת מלט וברזל לבניית מנהרות הטרור נגדנו, וכולל אספקת דלק וגז למרות שהאויב שרף במו ידיו את מסוף האספקה לרצועה. התקוממתי כנגד הדיון שזה היה עיקרו, תוך התעלמות מחוסר ההומניות של האויב עבאס/חמאס. איש מהמשתתפים המכובדים בדיון לא מצא לנכון להזכיר ולהתנות את המחוות ההומניטריות בהחזרת גופות חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים חיים המוחזקים בידי החמאס. בנסיבות אלה אין להסכים להמשך הסיוע תמורת האכזריות של האויב השולח את "המפגינים" מול האש מחויבת המציאות נגד הפולש המסתער על הגדר. כאשר כבר עמדתי להחליף ערוץ – שגם בו מן הסתם היה דיון דומה – התחילה לדבר גילי כהן, הכתבת המדינית הצעירה של הערוץ הראשון. גילי התגלתה כקרן אור בדיון החדגוני, והייתה היחידה שהעלתה את הצורך לטפל קודם כל בקבלת הגופות והשבויים מידי החמאס ומרעיו. עניי עירך קודמים, ובהקשר הנוכחי: אין גופות – אין מחוות! ובהיבט ההסברתי, מן הראוי לעבור להתקפה ולא רק לספוג אש מאנטישמים ואוטו-אנטישמים. ניתן להזכיר, למשל, לצבועים הבריטים את העובדה שיצאו להגן על "ריבונותם" באיי פוקלנד הכבושים ולא בחלו באמצעים, אבל את ישראל המתגוננת הם מגנים. ומה התשובה הנרפית והמתמסרת של הטלוויזיה הישראלית: שעות שידור אינסופיות של טקס חתונה שעניין את השדרנים יותר מאשר את הצופים שפנו לתוכניות אחרות, פחות משעממות. ושוב, יישר כוח לגילי כהן שלא שכחה את קורבנות צה"ל!
