1. שני דברים חדשים קורים אצלנו, בחסות הטכנולוגיה: הראשון קשור בנגישותו של הארכיון. שמתי לב שרוב המידע שרץ ומשורשר בימים אלה ברשתות החברתיות הוא בכלל לא חדש וטרי. פעם חשבתי שרק במוח של עמית סגל מסתתרות כל ההצהרות הפוליטיות הישנות שיכולות להביך את אנשי הציבור, אבל בעידן הנוכחי כולנו ארכיון מהלך. דוגמאות לא חסרות, והן נותנות הרבה פרופורציה ופרספקטיבה: גל ציטוטים-מחדש של כל מי שהעריך בביטחון שטראמפ לא ייבחר, וגם שהשגרירות לא תעבור לירושלים. עוד גל תחזיות ישנות של כל הבכירים והמומחים הביטחוניים על הברכה הגדולה שתביא איתה תוכנית ההתנתקות. אבל הסובל העיקרי מהטרנד החדש הוא יאיר לפיד. אומת הרשת לא מפסיקה להצליב את מה שאמר פעם עם מה שהוא אומר היום. זה הפך לפורמט קבוע של ציטוט עבר לצד ציטוט הווה (אולי לכן קוראים למפלגתו יש עתיד). האלמנט השני שתופס תאוצה הוא הרחפן. היכולת לצלם את המציאות בקלות מלמעלה, להתרומם מעל הלכלוכים והפרטים הקטנים ולראות הכול במבט-על מרשים. פעם זה דרש השקעה כספית, אבל היום כל ילד יכול לתעד את המציאות ממעוף הציפור. כל הצגה של מתנ"ס הופכת לסרט הוליוודי והכול מצטלם יפה יותר ומרגש יותר, מנופי הארץ ואירועים המוניים ועד לטיול שגרתי עם הכלב. אחד הפסוקים היפים בתורה הוא הפנייה שלנו לאלוקים: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל". לאחרונה גם אנחנו זוכים להשקיף על עצמנו מלמעלה, מהזווית השמימית. מרבים לדבר, ובצדק, על כך שהשיח הופך לרדוד וצעקני בתקופה הזו, אבל הנה שתי דוגמאות לדברים שמרחיבים ומעשירים אותו. הם לוקחים אותו גם אחורה וגם למעלה. 2. הוא לא נחשב כריזמטי, והוא נראה נבוך כמו בנאום הבר מצווה שלו. מסביבו היו נואמים הרבה יותר דרמטיים, מבנימין נתניהו דרך הכמרים שהפכו לכוכבי רשת. ובכל זאת, הנאום של ג'ארד קושנר היה לדעתי משמעותי מאוד ולא זכה למספיק תשומת לב. בטקס ההיסטורי שנערך השבוע בירושלים, פתח היועץ והחתן של טראמפ את דבריו בשורת תודות, שכללה גם את המשפט "תודה לך, איוונקה, על עבודתך הנפלאה כדי לעזור לאנשים רבים בעולם, כולל אותי. אני אוהב אותך". אבל אחר כך, הגיע נאום "אני מאמין" נכון ומפוכח: "ישראל הניבה הישגים והפכה את העולם למקום יותר בריא, בטוח ומשגשג. אלה הברכות שאנו מקווים שישראל תוכל יום אחד לחלוק עם שכנותיה", אמר. אנחנו כידוע נשמח לחלוק את הברכות האלה עם שכנינו, אבל ממש באותה שעה צעירים עזתים המשיכו בפעילות טרור לאורך הגדר. גם על זה הוא דיבר: "כפי שראינו מהמחאה, ואפילו היום, אלו שמעוררים אלימות הם חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון". כמה לא מובן לדבר כך על הצד שהוא הבעיה מול הצד שהוא הפתרון, אחרי שמונה שנות ממשל אובמה. על האמיתות הקודמות ביחס לישראל ולפלסטינים, שנחשבו לקדושות בבית הלבן, הוא אמר: "ראינו יותר מדי כאב, צער והזדמנויות מבוזבזות. הגיע הזמן לנסות משהו טוב יותר... ישראל בת 70, ואנו עוברים לדף חדש, של ריאליזם וחוסר פחד לעמוד לצד בעלות בריתנו, למען מה שטוב, מה שנכון ומה שאמיתי. כשיהיה שלום במקום הזה נביט אחורה ליום הזה ונזכור שהמסע לשלום התחיל באמריקה חזקה שמכירה באמת". ומה המקור לאמיתות הפשוטות האלה, אפילו הפשטניות? ההסבר הגיע בסוף הנאום: "אני כאן היום כאמריקני גאה ונכד לניצולי שואה. במשך מלחמת העולם השנייה, סבי וסבתי המנוחים ריי וג'וזף קושנר ברחו מביתם ליערות בלרוס כדי להימלט מרדיפות הנאצים. איכשהו הם הצליחו להימנע מהזוועות ולשרוד. לאחר המלחמה הם בנו חיים חדשים באמריקה. במשרד שלי בבית הלבן אני שומר תמונה שלהם על שולחני, כדי להזכיר לי כמה זה מסוכן כשאומות נכשלות בהבדלה בין טוב לבין רע". אחרי מחיאות הכפיים הסוערות, הוסיף המנחה, השגריר דיוויד פרידמן, הערה ספונטנית משלו: "ג'ארד דיבר על סבו וסבתו ששרדו את השואה. עבור ניצולי השואה שאיתנו פה היום, ועבור אלה שצופים בנו כעת, שחשבו שהיום הזה לעולם לא יגיע: לעולם לא נוכל לרפא את סיוטי הלילה של העבר, אבל אנחנו כן מקווים שהיום הזה מביא לכם מידה מסוימת של נחמה". 3. זו הייתה שנה של קמפיין metoo# ושל הזעקה לא להיות TOY. מה הקשר בין הנושא הזה לבין שבועות, חג מתן תורה, החג בו נוהגים לקרוא את מגילת רות? בספר החדש "רות – מניכור למלוכה" שכתבה ד"ר יעל ציגלר, מצאתי קריאת כיוון: לדבריה, המגילה קוראת ליחס אנושי ומכובד בין גברים לנשים. האישה אינה מושפלת, אבל גם הגבר אינו "סטופיד בוי", כי המטרה היא לא שאחד המינים ינצח את רעהו. גיבור המגילה בועז מחנך את הקוראים לראות את צלם אלוקים ברות, בחברה שבה השעבוד והתקיפה של נשים היו שכיחים. המגילה מגדירה את בועז "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל", למרות שהוא לא יצא לשום מלחמה. הפרשנים מסבירים כי הוא איש חיל במלחמת החיים – הוא הפגין כלפי רות איפוק, עדינות, אנושיות ומוסר. כשהוא מגיע לשדה ורואה אותה, הוא בעצם הראשון שמבחין בה באמת. נשות העיר מתעלמות ממנה, הקוצרים הצעירים מציקים לה, והיא מסתובבת בעולם בודדה, רואה ואינה נראית. אבל בועז מציע לה מזון, כבוד, הכרה ויחס, ובאותם ימים זוהי ממש מרידה במוסכמות התקופה. בהמשך הוא אומר: "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ". שוב ושוב הוא מונע ממנה הערות והטרדות ונמנע מלנצל את חולשתה ומצוקתה. להיפך, בעולם של אלימות וכאוס, בועז משרה חסד ושלווה ומוכיח שאפשר אחר. שניהם מצליחים למרוד בנורמות המקובלות ולהקים בית אלטרנטיבי שמבוסס על קדושה ורגישות. וכך כותבת ציגלר: "כולי תפילה שהבנה של מגילת רות הנפלאה ושל דמויות המופת המופיעות בה, תיצור דחף חיובי, במיוחד בשלב פריחה חיוני זה של החברה הישראלית". הלוואי.
