לא קל להנהיג את עם ישראל, העם שהוא קשה עורף לטובה ולרעה. לא קל להנהיג עם דעתן ומגוון, שמה שלא תעשה לו הוא תמיד ימצא על מה להתלונן ולקבול, על מה לקטר ועל מה להתבכיין. את השיעור הקשה הזה לומד על בשרו במלוא עוצמתו, המנהיג הראשון- משה רבנו. שלושה מעגלי אופוזיציה מקיפים ומתקיפים את משה. הראשון שבהם מוגדר בפרשה כ'הָעָם' : "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". מעגל האופוזיציה השני מוגדר בפרשה כקבוצת אנשים אחרת- "הָאסַפְסֻף":" וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". מעגל האופוזיציה השלישי ואולי גם המכאיב ביותר הוא המעגל הפנימי והתוך משפחתי- אחותו ואחיו של משה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר.." מול גל המתקפות הזה, משה מצליח לזהות אצל כל קבוצה את שורש הבעיה האמיתית שמטרידה אותה, והיא לא בהכרח הבעיה עליה הם צועקים ומתלוננים. משה מאזין היטב לעם ולאספסוף ושומע בדבריהם את המילים 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם', והמילה 'חִנָּם' מהדהדת בעיוות שלה על ידי הדוברים. איזה חינם היה במצרים ? משה מתבונן באספסוף, מאזין לקולות ושומע את המילים הבאות: 'וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל', והוא מבין שגם אם התלונה המושמעת היא על האוכל, הרי ששורש הבעיה הוא עמוק יותר. לא הקיבה יבשה, אלא הנפש יבשה, ונפש יבשה מצריכה טיפול וגישה אחרים. מול מעגלי האופוזיציה הללו וגל ההתקפות האישיות עליו לא יכול משה לעמוד. משה, זה שמסר נפשו למען שחרור העם ממצרים. זה שעמד בתקיפות ובאומץ מול פרעה, זה שעמד באומץ מול רועי מדין שניצלו את הרועות הקטנות, זה שתקף והרג את המצרי על שפגע ביהודי- לא יכול ולא רוצה לעמוד מול אספסוף משתלח, ומגיש את כתב התפטרותו הנוקב והכואב:" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". יש גבול למה שמשה מסוגל לספוג ולסבול, ובמצב שנוצר משה מניח את מפתחות ההנהגה על השולחן ומבקש מהקב"ה לפוטרו מאחריות ההנהגה. מול מעגל האפוזיציה השלישי והכואב, המעגל המשפחתי הכולל את משה ואהרון, משה ניצב דומם ולא מגיב. מי שמגיב במקומו מול המילים הקשות והפוגעות של מרים ואהרון זה הקב"ה , המעניק למשה את ההגדרה שייחודית, שאף אחד לא זכה לה כך ישירות מהקב"ה:" וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". אותה נקודת ענווה עמוקה של משה מובילה אותו לשני סוגי תגובות, הנובעות מאותו שורש של ענווה. אל מול דברי העם- משה מבקש לפרוש מתפקידו. אולי הוא כבר איננו ראוי וכשיר לשאת את משא העם הזה במצבו הנוכחי של העם, ובמצבו הנוכחי של משה. אל מול דברי מרים ואהרון משה שותק, שתיקה המהדהדת בחלל העם היהודי. שתיקה שכולה הוד וענווה. שתיקה שכולה עוצמה של מנהיגות, אמת, עוז וענווה. יפורסם בשבתון
