פרשת שכם ודינה הינה מהפרשיות המרות שבתורה: ראשיתה אונס נתעב, וסופה טבח בעיר שלמה. השאלה המוסרית המלווה פרשה זו, אף היא קשה ונוקבת: האמנם צדקו שמעון ולוי בתגובתם הברוטלית? מהי עמדת יעקב כלפיה, ומה דעת התורה? במבט ראשון דומה שהתנגדותו של יעקב למעשה זה, נובעת משיקול מדיני-ביטחוני מפוכח, ולעומתו מבטאים שמעון ולוי גישה אמוציונלית הנובעת מסערת נפש בלתי שקולה. יעקב אבינו טוען: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי, ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית ל"ד, ל). ואילו שמעון ולוי עונים לו בארבע מילים עזות ובוטות: "הכזונה יעשה את אחותנו?!" (ל"ד, לא). הווי אומר: באונס דינה אחותנו, נחצה קו אדום! מכאן ואילך אי אפשר עוד להתחשב רק בשיקולים פרגמטיים, ויש להישמע לצו הלב התובע נקם! כוחו של "מאזן האימה" אולם במבט שני, אפשר שדבריהם אינם מבטאים התפרצות רגשית בלבד. ואכן התרגום הירושלמי לפסוק "הכזונה יעשה את אחותנו", שם פיהם של שמעון ולוי תפיסה אסטרטגית המבוססת על מדיניות הרתעה, וכה דבריו (בתרגום לעברית): "וענו שני בני יעקב כאחד ואמרו לישראל אביהם: לא נאה שיאמר בכנסיות ישראל ובבתי מדרשיהם: ערלים טמאו בתולה, ועובדי כוכבים טנפו את בת יעקב. אלא כך ראוי שיאמר: ערלים נהרגו בשל בתולה ועובדי כוכבים על שטמאו את בת יעקב. ולא יהיה שכם בן חמור מתגאה בלבו ואומר: כאשה שאין מי שיתבע עלבונה, יעשה לדינה בת יעקב וכאשה פרוצה ומופקרת תחשב אחותנו". שמעון ולוי טוענים אפוא כי דווקא תגובתם החריפה ו"הבלתי שקולה" תיצור "מאזן אימה", והבריות מן הסתם יאמרו זה לזה: עם "משוגעים" כאלה לא כדאי להתעסק ובוודאי לא לשלוח יד בבנותיהם. במבחן התוצאה, דומה שהצדק היה עם שמעון ולוי, והדבר משתקף מדיווחה של התורה: "ויהי חתת א-לוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (ל"ה, ה). "מדיניות ההרתעה" של שמעון ולוי הוכיחה אפוא את יתרונה הברור על פני מדיניות ההבלגה של יעקב, ולכאורה ניתן למתוח בכך קו סיום על הפרשה העגומה. "חיסול ממוקד" אך הנה לאחר שנים רבות חוזר יעקב בערוב ימיו, ומותח ביקורת נוקבת על שמעון ולוי. אלא שהפעם נקודת המוצא אינה פרגמטית אלא מוסרית: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (מ"ט, ז). חומרת דבריו של יעקב, מקבלת משנה תוקף, בשים לב לעובדה, כי אין הוא מבטא רק את רחשי לבו הפרטיים, אלא רוח הקודש פועמת בו בעת ברכותיו לבניו, וכל דבריו דברי א-לוהים חיים. אך על מה בדיוק חרון האף הגדול הזה? האמנם ניתן היה לעבור לסדר היום על כזה מעשה נבלה? להבנת עמדתו המוסרית של יעקב, עלינו לשוב ולהתבונן בפרשתנו לאור פירושו המעמיק של הרמב"ן. הרמב"ן תוהה מה היה יחסו של יעקב למשא ומתן המוזר בין בניו לבין חמור ושכם, הן "לא יתכן שיהיה רצונו להשיא את בתו לכנעני אשר טמא אותה". יתירה מזו: שכם וחמור אינם באים בידיים נקיות למשא ומתן ובשעה שהם מדברים במתק שפתיים, מצוייה דינה האנוסה בביתם כשבויית חרב, האם ניתן כלל לשאת ולתת עם נבלים כגון אלה? מסתבר אפוא שאף יעקב היה שותף לתרגיל ההונאה של בניו, וכדברי הרמב"ן: "הוא היודע כי במרמה ידברו" (כדי להחלישם ולהרגם טור) ולנוכח זאת, מתחדדת השאלה שבעתיים: "ואם כן למה כעס?" ותשובת הרמב"ן: "יתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם, על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו". נמצא אפוא לדעת הרמב"ן כי יעקב ובניו היו שותפים לתכנון פעולת עונשין ממוקדת אשר תכליתה היה לשחרר את דינה החטופה ולחסל את שכם האנס, ואולי גם את חמור אביו "נשיא הארץ היושב ראש " אשר בחסותו ובעידודו מתבצע מעשה הנבלה ובביתו עצורה דינה. אך שמעון ולוי "הגדילו לעשות", ומבלי שנטלו עצה מיעקב ושאר האחים, החליטו על דעת עצמם להרוג את כל אנשי העיר במסגרת ענישה קולקטיבית אשר תגדיל את "מאזן האימה". כנגד ענישה קולקטיבית זו מתקומם יעקב ורואה בה מעשה חמס ("כלי חמס מכרותיהם") הרחוק ממסורת בית אבא, ומנוגד לדרכו של אברהם סבא הזועק: "האף תספה צדיק עם רשע" (י"ח, כג). כנגדה מוחה יעקה כבר בפרשתנו: "עכרתם אותי להבאישני כיושב הארץ", שכן לעומת הענישה הממוקדת שהינה מוצדקת ואף בכוחה להרתיע, הרי הענישה ללא הבחנה הופכת את בני יעקב לפראי אדם ומבאישה את ריחם, של אלה שאינם יודעים להריח ולשפוט כהלכה (וד"ל). באי יכולת שיפוטם. ואף בפרשת ויחי, בערוב ימיו מדגיש יעקב: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה", שכן חרון אף ועברה אמנם ראויים הם אך במידה נכונה ולא בהתפרצות עזה ומשולחת רסן. כמה גדולים דברי יעקב סבא וכמה רלוונטיים לבניו העוסקים ב"סיכול וחיסול ממוקד" ויודעים להבחין בין זכאי לחייב ברוכים יהיו כל אנשי הסיירות, השב"כ והמג"ב וברוך א-לוהי צבאות המלמד ידיהם לקרב. ============ הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה. חנן פורת
