המשימה הראשונה היא להכיר ולהגדיר כראוי את המציאות שבה אנחנו חיים. א. אנחנו חיים בדיקטטורה. זו היא דיקטטורה משולבת שכוללת את כל הכוחות השולטים במדינה. המובילים הם התקשורת, המערכת המשפטית והאקדמיה, ה"שפוטים" שלהם הם הממשלה והכנסת, ועושי דברם בשטח הם המשטרה והצבא. כיום כל חוק שמאלני אנטי-דמוקרטי יכול לעבור בממשלה ובכנסת ולקבל גיבוי מלא מן המשפט והתקשורת. אם ירצו, הם יכולים להחריב גם את כפר מימון ואת קרית משה. התקשורת מחליטה מה קיים ומה לא קיים. אישה שהציתה את עצמה במחאה על העקירה ומתה, בלי להתייחס כעת למעשה עצמו, נשכחה ואפילו אנחנו לא זוכרים את שמה. אין ספק שאילו הייתה הצתה כזאת נעשית במחאה על פגיעה בערבים האישה הזאת הייתה נעשית סמל כמו טרומפלדור. אבל כאשר נתפס פורע ערבי והוכה על ידי יהודים היה זה 'לינץ" שלא יישכח. התקשורת הופכת ומעוותת את העובדות, וגם אנשים הקרובים אלינו לעיתים קרובות מאמינים לה ומקבלים את התמונה שהיא מציגה. בגוש קטיף ובשומרון אליבא דתקשורת, התוקפים היו המגורשים והמותקפים היו החיילים והשוטרים. ידוע לי בבירור שעל הגג בכפר דרום הייתה זהירות עצומה מצד בני הנוער שהיו שם לא לפגוע פיזית בחיילים ולהשתמש באמצעי "הדמייה" כמו צבע וכד', מצד שני ידוע שהייתה שם אלימות קיצונית מצד חיילים ושוטרים. לא ניתנה לנו האפשרות להביא את העובדות הידועות לנו בפני הצופים והמאזינים, ואז נגזר עלינו לשמוע באותה תקשורת, לא רק את עלילת החומצה אלא גם את ח"כ שאול יהלום, בנצי ליברמן, והרב רפי פוירשטין "משלנ"' (?) מגנים את "העשבים השוטים" האלימים. ב. המתנחלים אינם ממש בני אדם. במקצוע האנתרופולוגיה מבחינים בין סוגי קופים מפותחים לבין 'הומו ספיינס' - הייצוג המושלם של מין האדם. בישראל של היום ה"מתנחלים" אינם 'הומו ספיינס'. שנים של עבודה מאומצת ומשולבת של אליטות השמאל כבר הביאה מזמן למצב זה. לאחינו החרדים עשו את זה עוד קודם ועכשיו הגיע תורנו. יש גם שפה מיוחדת כדי לתאר מתנחלים, והיא כוללת תמיד את המילים: 'שביסים' ו'מתלהמים', שתי מילים יחידאיות במקרא שאיש אינו יודע את פירושן המקורי. כל המידות שמנו חכמים באנטישמיות הקלאסית פעלו ופועלות גם כאן: ההכללה, השקידה להזכיר תמיד בכל הקשר שלילי את מוצאו של האדם שבו מדובר, אמירת דבר והיפוכו - היהודי הוא גם יצור דימוני ענק ומבהיל הבולע את הכל, והוא גם גמד מכוער עלוב ובזוי, החזרה על אותם דברים בלי הרף ובלי הפוגה. שוחחתי פעם עם ידידה המצויה בתחום העסקים, אישה דתית המקפידה במצוות, והיא סיפרה לי שהיא שוקדת למצוא לראשה פאה נכרית מסוג כזה שבשום אופן אי אפשר יהיה להבחין שאינה שיער טבעי. "תבין, אני נפגשת עם אנשי עסקים ואני לא יכולה להרשות לעצמי עמדת נחיתות. לא רוצה שישאלו אותי בלעג: אז מה אומרים אצלכם בקרית ארבע"? קראתי תיאור שתיאר אפרים קישון המנוח את קורותיו כנער שחווה את השואה ושרד, בבודפשט בירת הונגריה. קישון אומר שהרגע שאותו אין הוא יכול לשכוח קדם למאורעות האלימים ולתלאות הפיזיות. הוא מספר: הייתי נער כבן 15. בכל בוקר הייתי חוצה ברגל את הגשר שמעל הדנובה בדרך לבית הספר והילקוט על גבי. בכל בוקר באותה שעה הייתה נערה בערך בת גילי חוצה את הגשר בכוון ההפוך, בדרך לבית הספר שלה. לא הגענו לידי שיחה בינינו אבל התפתח בינינו חיוך קטן של אמירת שלום. והנה הגיע אותו בוקר, עדיין בוקר די רגיל, שבו עברתי שוב את הגשר כרגיל. אני זוכר את מבט עיניה של הנערה כשזיהתה את המגן-דוד הצהוב המחובר לבגדי. היא הזיזה את מבטה הצידה במהירות ועיוותה את פניה כאדם שנתקל ברמש מבחיל. ג. מנצחים אותי כל כך מהר. בניגוד לשיר שפתח את תוכניתו השבועית של אדיר זיק ז"ל, אפשר בשישה ימים להרוס חבל ארץ שלם. מקומות שבהם התפנינו בשקט ומקומות שבהם נאבקנו דינם אחד, ואין הבדל בין נווה דקלים הגדולה לתל קטיפא הקטנה וה'בלתי חוקית'. לא עוזרת לכפר דרום עובדת היותה יישוב שקדם למדינה, שהוחרב בתש"ח וחזר ושוקם על אדמות שקנו יהודים הרבה לפני קום המדינה. הסיפור החסידי המוזר והגלותי מ"איש חסיד היה" על היהודי שאכל הרבה הרבה כדי שכשישרפו אותו זה לפחות ייקח קצת זמן, לא עובד. יהודי שמן ויהודי רזה מתחסלים באותה מהירות. הצבא והמשטרה היו מיומנים מאד ואטומים מאד. בנחישות רבה ובלי שום רגישות לגבי מי שבחר לא להתחבק איתם. ההכשרה הפסיכולוגית המקצועית והתכנון המדוקדק, עשו את שלהם. בכפר דרום היה חייל שהחליט ברגע האמת לסרב, ואז בו ברגע, קפצו עליו כמה יס"מניקים, הפשיטו ממנו את כל ציודו הצבאי, הפילו אותו ארצה, הכו אותו מכות נמרצות וסחבו אותו משם בגרירה, כך שאם היה שם חייל אחר שהיו לו היסוסים, הוא כבר ידע היטב מה המחיר. ברור שזה לא היה ספונטאני. זו היא דוגמא קטנה שמלמדת איך חשבו בצה"ל על כל פרט. המקרה הזה מלמד שהיה צוות יס"מ שזה היה תפקידו ולזה הוא תורגל ב"יבש" וב"רטוב" עוד במחנה עין השלושה או בעיר האוהלים ליד צומת גמא: לאתר חיילים "בעייתיים" ולשבור להם את העצמות. הוויכוחים שהיו לנו על איך לפעול ואיך לא לפעול מתגמדים מול מכונת ההרס המשומנת. המצב הזה הוא בלי ספק תוצאה ישירה של שני הסעיפים הקודמים. "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ו"הקוד האתי" של צה"ל לא הובאו בחשבון מפני שאנחנו לא 'אדם' ולא 'דת, גזע ומין'. ילדות צעירות המושלכות לכלא לזמן בלתי מוגבל בגלל 'העלבת שוטרת' אינן מעניינות את פעילי זכויות האדם והילד, אבל אתי מידד וחברותיה שבאו למחות על הרס בית האלמנה והיתומים הן נאשמות ב'הפקרת ילדים'. ברור לכל אופורטוניסט במערכת לאיזה צד כדאי להשתייך, ולמה צריך שוטר החרד לפרנסתו או חייל בקורס יוקרתי להיות שונה מנתניהו ולימור לבנת שהעדיפו את הכסא על פני העקרונות שבשמם נבחרו? ד. בעתיד הלא-רחוק צפוי המשך ההרס. מעולם לא הייתה שמחה במחנה ההורסים והמנתקים כמו בימים אלה, גם אם חלקם מעמידים קצת פני השתתפות בצער. הם לא ירשו לאבד את ה'מומנטום'. את השאלה איך, איפה ומתי זה יקרה נשאיר למומחים לפוליטיקה. עלינו מוטל להתעשת מהר ולפעול במסירות בצורה היעילה והנבונה ביותר. ה. הכלל הראשון בתורה - להבדיל בין האור ובין החושך. אם הריסת הישובים וגירוש תושביהם הוא פשע, צריך להתייחס אליו כמו שמתייחסים לפשע. על יותר מדי אנשים בין מנהיגינו ורבנינו, הייתה מקובלת מוסכמה שכאילו יש כאן חלוקת תפקידים: החייל יפנה והאזרח יפגין, רונטל האב יפנה ורונטל הבן יפונה, חיילי תא"ל גרשון הכהן יגרשו ותלמידי הרב ראם הכהן יגורשו. כאילו יש כאן איזה מין משחק במחנה קיץ של הצופים. התמונה המסמלת יותר מכל את הזיוף הזה הייתה התחבקותו התקשורתית של הרב רפי פרץ עם ראש המגרשים. חז"ל לימדו אותנו: "כיון שנברא הברזל התחילו אילנות מרתתים, אמר להם מה לכם מרתיתים,עץ מכם אל יכנס בו ואין אחד מכם ניזוק". מועצת יש"ע עד כמה שעקבתי, בחרה כנראה לשם האחדות, לא לומר כן ולא לומר לא. ככה לא מנהיגים. הבלבול הזה בדרגות שונות היה הכישלון הגדול שלנו כציבור במבחן הזה. מורה הדרך הגדול היה הרב אברהם שפירא, שהדגיש כפי שהדגיש לפניו הרב צבי יהודה זצ"ל, שאין הבדל בין אזרח לחייל, לקצין, לאיש משטרה או לחבר ממשלה, כולם מצווים על יישוב הארץ ושמירת יישוביה, אין לאחד מהם שום היתר לפגוע בחייו או ברכושו של אדם כשר מישראל, וקל וחומר לא לפגוע בגופו או לגרור אותו מביתו. ו. איך להתכונן? איך להתגונן? נתחיל בשאלה מה לא כדאי לעשות. רוב הפעולות שמשפיעות במשטרים דמוקרטיים אינן מועילות הרבה במדינתנו הדיקטטורית. הפגנות ענק, שרשרות אנושיות, הסברה, כל אלה פעולות מעייפות מאד ויקרות מאד, מדווחות בתקשורת מעט כדי לצאת ידי חובה, ואינן משנות דבר. את זאת למדנו מניסיוננו המר. יש בהן גם נזק מסוים משתי סיבות: 1. הן נותנות לנו את האשליה שפעלנו בשעה שלמעשה טחננו מים. 2. השלטון העריץ אוהב את הפעולות האלה כי הן מספקות לו מראית עין של דמוקרטיה. האם בידינו לשנות את הנתונים הבסיסיים שסקרתי בסעיפים א-ב? אין ספק שזו דרך ארוכה ביותר וקשה. האם להשתלב בתוך המערכות ו'להשפיע מבפנים'? האם יש סיכוי להעמיד אלטרנטיבה מבחוץ? המקום שבו השתלבנו 'בפנים' יותר מכל היה בצבא, והנה ביום פקודה רוב אנשינו שהגיעו לקצונה אכזבו אותנו. באקדמיה יש לנו הרבה מאד נציגים, שבדרך כלל משתדלים לשרוד ומורידים פרופיל. את ניירות העמדה ממשיכים להוציא אסא כשר ומיכאל הר-סגור וחבריהם. הרבה מאד משפטנים, עורכי דין ואף שופטים יצאו מתוכנו; מי מהם הגיע אל קרבת ראש הפירמידה? תחום שבו אני תולה תקוות, דווקא בגלל המשבר העמוק שאנחנו נתונים בו, הוא קבוצת "מנהיגות יהודית" בליכוד, לדעתי היא צועדת בדרך הנכונה. אבל צריך לזכור שהממשלה והכנסת הם רק חלק במערכת. נכון לעכשיו המערכת הפוליטית כולה וראש הממשלה בראש, מובלים למעשה על ידי התקשורת והאצולה המשפטית. הבעיה היא שאנחנו חייבים להתגונן עכשיו. נראה לי שהכוון המשמעותי והאפקטיבי ביותר הוא בתחום אי-הציות. עלינו לעבוד בכל כוחנו למנוע את הגירוש הבא. כיום יש קולות ראשונים של שמיניסטים שאינם רוצים להתגייס. המערכות נכנסות ללחץ, ורונית תירוש בשיתוף עם הצבא כבר מכינה מערכת הסברה בתחום הזה, ובהסברה, פסיכולוגים ושטיפות מוח שהצבא מצוין. אנחנו חייבים להקדים ולעבוד מצידנו. חייבים להסביר לצעירים את דרך ההבדל בין טוב לרע, להתגייס להגנת ישראל בכל הלב ולהודיע מראש שלא ישתתפו בכל פעולה שקשורה בפגיעה ביהודים וביישובים יהודיים, לרבות סדנאות והדמיות מכל סוג. צריך להגיע לשמיניסטים בכל הארץ, ללשכות גיוס ולכל מקום שיש בו חיילים, שוטרים ומתגייסים. אסור לנו ליפול למלכודת התמונה המזויפת של התשקורת כאילו יש כאן מאבק בין דמוקרטיה להלכה. צריך להדגיש דווקא את ההיבט האנושי והמוסרי. להלן הצעה לדף שעליו אני מציע להחתים חיילים, שוטרים ובמיוחד צעירים לקראת גיוס: אני _______________ חייל בצה"ל או עומד להתגייס לצה"ל מצהיר בזאת שאפעל בכל כוחי למען מטרותיו של צה"ל כפי שנוסחו בקוד האתי של צה"ל: "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה". "צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד" . "החייל לא ישתמש בכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי - חוקיות בעליל". גירוש יהודים והחרבת יישובים אינם ממטרות צה"ל, אלא ממטרות אש"ף! לא אשתתף בשום פעולה הקשורה לגירוש או החרבה, לא בחסימה ולא בסדרת חינוך המכינה פעולה כזאת. אבא, אמא וילדיהם בכל יישוב יהודי בארץ ישראל הם בני אדם שאינם לוחמים. לא אפרוץ לביתם, לא אגרור אותם מביתם ואעשה כל שביכולתי למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם, וברכושם. לעולם לא אמלא שום פקודה בלתי חוקית ובלתי אנושית בעליל! צריך לעבוד באופן מקצועי, לעדכן רשימות, לדאוג שכל חייל יצויד בטופס שחתם עליו ובנוסח מקורי של ה'קוד האתי', לשמור על קשר אישי עם כל חייל, שוטר ומתגייס. יש אפקט חיובי מיוחד ביצירת הקשר, דווקא בזמן שחרב הגירוש הבא עדיין לא מרחפת מעל הראש. בזמן כזה הלבבות יותר רגועים וקל יותר לעבוד ולהתקדם.
