על קופות צדקה רבות, כתוב "לזכות רבי מאיר בעל הנס". בני הדור המבוגר, בודאי עוד זוכרים זאת מבתי ילדותם באירופה וצפון אפריקה. כמעט בכל בית יהודי עמדה אז, "קופת רבי מאיר בעל הנס". מיהו רבי מאיר בעל הנס, ומדוע קופות הצדקה היו דוקא לזכרו?
לפני כחמש מאות שנה, החלו יהודים רבים לחזור לעלות לארץ ישראל. היתה זו בעיקרה התעוררות דתית, של אנשים שהשתוקקו לקיום מצות שלם יותר. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", לא היה משפט שאומרים רק כי כך כתוב בסידור. הארץ היתה אז חרבה ושוממה, וביצות ומחלות כיסו שטחים רבים ממנה. הפרנסה היתה קשה מאד, ורבים סבלו חרפת רעב.
גדולי ומנהיגי הדור אז, היו רבי יוסף קארו (מחבר ה"שולחן ערוך") ורבי משה אלשיך. בראותם את המצב הקשה, החליטו ליסד מגבית מיוחדת מיהודי חו"ל לטובת פרנסת תושבי ארץ ישראל (שו"ת יהודה יעלה, חלק א', יו"ד סימן שטו). המגבית הוכרזה כתרומה, לזכות ר' מאיר בעל הנס. בדרך כלל ההלכה אומרת, שחובתו של אדם לדאוג קודם כל לעניי העיר שלו (בבא מציעא עא.). אמנם בנוגע לעניי ארץ ישראל, הרי היא העיר של כולנו. כל יהודי הוא קודם כל, תושב ארץ ישראל. לפיכך חובה על אלו שמנועים עדיין מלעלות, לסייע בפרנסת תושבי הארץ.
כך נוסדו בקהילות חו"ל, קופות צדקה למען תושבי הארץ. הפוסקים הזהירו, שלא לשנות תקנה זו (ראה למשל שו"ת חתם סופר, חלק ו' סימן כז).
ר' מאיר בעל הנס, היה תלמידו של רבי עקיבא, וחתנו של רבי חנינא בן תרדיון. בכל שנה, ביום י"ד באיר (יום פטירתו), עולים עשרות אלפים לקברו שבטבריה. הוא חי לאחר חורבן בית שני, בתקופה קשה מאד לעם היהודי. הרומאים ניסו בכל כוחם לנצח את העקשנות היהודית, להשאר כעם מיוחד ולא להתבולל. הם ניסו לחנך אותם ל"קדמה", ולעזוב את עקרונות הדת שנראו בעינהם מיושנים. שמירת שבת, כשרות, ולימוד התורה נאסרו באיום לעונש מות. הרומאים לא הצליחו להבין, מדוע חשוב כל כך ליהודים לשמור על דתם. בעיניהם, לאומיות יהודית לא היתה ענין שכדאי למות בשבילו (מסכת עבודה זרה יח).
למרות האיסור החמור, רבי חנינא בן תרדיון המשיך ללמד תורה בסתר. יום אחד, נתפס בידי הרומאים. הם מצאו אותו בעיצומו של שיעור בהלכה, לפני מאות תלמידים, ובחיקו מונח ספר תורה. זעמם של הרומאים, היה נורא. כל נסיונותיהם להפוך את היהודים לעם ככל העמים, אינם מצליחים. הם החליטו לתת הפעם עונש נורא ביותר, לו ולמשפחתו, כדי להרתיע את כל האחרים. אותו עצמו, דנו לשריפה בככר העיר. בעוד ספר התורה הקדוש בידו, הציתו אותו באש. ספוגין של מים הונחו על לבו, כדי שלא ימות מהר, ויסבול יסורים קשים. בעודו בוער באש סיפר לתלמידיו, שהוא רואה בעיניו את אותיות ספר התורה פורחות באויר ועולות לשמים.
גם בתו של ר' חנינא, נענשה באופן נורא. הרומאים כלאו אותה כזונה, בבית בושת. למרות הכל, הרוח היהודית לא נשברה. רק עם עם הכרה דתית כל כך עמוקה, יכול היה לנצח ולהתגבר על יסורים שכאלה.
כדי לנסות ולהציל את השבויה, התחפש ר' מאיר לבליין גוי, ונכנס לבית הבושת. הוא השתומם לגלות, את עוז רוחה של הנערה. למרות המצב הקשה שהיתה בו, הצליחה לשמור על טהרתה. כל אדם שביקש להיות עמה, דחתה אותו בתירוצים שונים. ר' מאיר ניסה לשחד את השומר, אך הוא פחד מעונש אם הדבר יתגלה. ר' מאיר הבטיח לו שאם חייו יהיו בסכנה, יאמר "אלקא דמאיר ענני" (האלוקים של מאיר, ענני), וה' יושיע אותו. כדי להוכיח זאת, נכנס ר' מאיר למכלאה של כלבים אכזריים, ששמרו מסביב לכלא. כשרצו להתנפל עליו ולהרגו, קרא: "אלקא דמאיר עני", ומיד הכלבים עזבו אותו. השומר האמין, ושחרר את הבחורה. כשנתגלה הדבר, נידון השומר למות. כל פעם כשרצו לתלות אותו, הוא קרא "אלקא דמאיר ענני", וחבל התליה נקרע. גם את ר' מאיר עצמו רצו הרומאים להרוג, ושוב ניצול בעזרת ניסים מיוחדים.
המהרש"א מסביר, שהמשפט "אלקא דמאיר ענני", אינו מזכיר רק את זכותו של ר' מאיר. הנס קרה גם בזכות ר' חנינא, וצדקת הנערה. אמנם "מאיר" משמש בעברית גם למילה "אור", וכונת המשפט לומר: האלוקים המאיר לנו תמיד בחשכת הגלות והצרות, הוא יעננו גם כעת. תקופת צרות דומה היתה גם בימי היונים, וגם שם האיר לנו ה' את אור ניסי חג החנוכה. כך גם הרגישו ר' יוסף קארו ור' משה אלשיך, בתקנם את מגבית הכספים ליושבי ארץ ישראל. מתוך חושך הגלות והרדיפות, עלינו לזכור שאור ה' יחזור ויאיר עלינו, בארץ ישראל. שם נמצאת תקות העם היהודי, ותחיתו מחדש. כך גם אנו אומרים בתפילתנו: "אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו"!
==============
הרב משה ברגמן הוא רבו של העיר סאן פאולו, ברזיל
לפני כחמש מאות שנה, החלו יהודים רבים לחזור לעלות לארץ ישראל. היתה זו בעיקרה התעוררות דתית, של אנשים שהשתוקקו לקיום מצות שלם יותר. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", לא היה משפט שאומרים רק כי כך כתוב בסידור. הארץ היתה אז חרבה ושוממה, וביצות ומחלות כיסו שטחים רבים ממנה. הפרנסה היתה קשה מאד, ורבים סבלו חרפת רעב.
גדולי ומנהיגי הדור אז, היו רבי יוסף קארו (מחבר ה"שולחן ערוך") ורבי משה אלשיך. בראותם את המצב הקשה, החליטו ליסד מגבית מיוחדת מיהודי חו"ל לטובת פרנסת תושבי ארץ ישראל (שו"ת יהודה יעלה, חלק א', יו"ד סימן שטו). המגבית הוכרזה כתרומה, לזכות ר' מאיר בעל הנס. בדרך כלל ההלכה אומרת, שחובתו של אדם לדאוג קודם כל לעניי העיר שלו (בבא מציעא עא.). אמנם בנוגע לעניי ארץ ישראל, הרי היא העיר של כולנו. כל יהודי הוא קודם כל, תושב ארץ ישראל. לפיכך חובה על אלו שמנועים עדיין מלעלות, לסייע בפרנסת תושבי הארץ.
כך נוסדו בקהילות חו"ל, קופות צדקה למען תושבי הארץ. הפוסקים הזהירו, שלא לשנות תקנה זו (ראה למשל שו"ת חתם סופר, חלק ו' סימן כז).
ר' מאיר בעל הנס, היה תלמידו של רבי עקיבא, וחתנו של רבי חנינא בן תרדיון. בכל שנה, ביום י"ד באיר (יום פטירתו), עולים עשרות אלפים לקברו שבטבריה. הוא חי לאחר חורבן בית שני, בתקופה קשה מאד לעם היהודי. הרומאים ניסו בכל כוחם לנצח את העקשנות היהודית, להשאר כעם מיוחד ולא להתבולל. הם ניסו לחנך אותם ל"קדמה", ולעזוב את עקרונות הדת שנראו בעינהם מיושנים. שמירת שבת, כשרות, ולימוד התורה נאסרו באיום לעונש מות. הרומאים לא הצליחו להבין, מדוע חשוב כל כך ליהודים לשמור על דתם. בעיניהם, לאומיות יהודית לא היתה ענין שכדאי למות בשבילו (מסכת עבודה זרה יח).
למרות האיסור החמור, רבי חנינא בן תרדיון המשיך ללמד תורה בסתר. יום אחד, נתפס בידי הרומאים. הם מצאו אותו בעיצומו של שיעור בהלכה, לפני מאות תלמידים, ובחיקו מונח ספר תורה. זעמם של הרומאים, היה נורא. כל נסיונותיהם להפוך את היהודים לעם ככל העמים, אינם מצליחים. הם החליטו לתת הפעם עונש נורא ביותר, לו ולמשפחתו, כדי להרתיע את כל האחרים. אותו עצמו, דנו לשריפה בככר העיר. בעוד ספר התורה הקדוש בידו, הציתו אותו באש. ספוגין של מים הונחו על לבו, כדי שלא ימות מהר, ויסבול יסורים קשים. בעודו בוער באש סיפר לתלמידיו, שהוא רואה בעיניו את אותיות ספר התורה פורחות באויר ועולות לשמים.
גם בתו של ר' חנינא, נענשה באופן נורא. הרומאים כלאו אותה כזונה, בבית בושת. למרות הכל, הרוח היהודית לא נשברה. רק עם עם הכרה דתית כל כך עמוקה, יכול היה לנצח ולהתגבר על יסורים שכאלה.
כדי לנסות ולהציל את השבויה, התחפש ר' מאיר לבליין גוי, ונכנס לבית הבושת. הוא השתומם לגלות, את עוז רוחה של הנערה. למרות המצב הקשה שהיתה בו, הצליחה לשמור על טהרתה. כל אדם שביקש להיות עמה, דחתה אותו בתירוצים שונים. ר' מאיר ניסה לשחד את השומר, אך הוא פחד מעונש אם הדבר יתגלה. ר' מאיר הבטיח לו שאם חייו יהיו בסכנה, יאמר "אלקא דמאיר ענני" (האלוקים של מאיר, ענני), וה' יושיע אותו. כדי להוכיח זאת, נכנס ר' מאיר למכלאה של כלבים אכזריים, ששמרו מסביב לכלא. כשרצו להתנפל עליו ולהרגו, קרא: "אלקא דמאיר עני", ומיד הכלבים עזבו אותו. השומר האמין, ושחרר את הבחורה. כשנתגלה הדבר, נידון השומר למות. כל פעם כשרצו לתלות אותו, הוא קרא "אלקא דמאיר ענני", וחבל התליה נקרע. גם את ר' מאיר עצמו רצו הרומאים להרוג, ושוב ניצול בעזרת ניסים מיוחדים.
המהרש"א מסביר, שהמשפט "אלקא דמאיר ענני", אינו מזכיר רק את זכותו של ר' מאיר. הנס קרה גם בזכות ר' חנינא, וצדקת הנערה. אמנם "מאיר" משמש בעברית גם למילה "אור", וכונת המשפט לומר: האלוקים המאיר לנו תמיד בחשכת הגלות והצרות, הוא יעננו גם כעת. תקופת צרות דומה היתה גם בימי היונים, וגם שם האיר לנו ה' את אור ניסי חג החנוכה. כך גם הרגישו ר' יוסף קארו ור' משה אלשיך, בתקנם את מגבית הכספים ליושבי ארץ ישראל. מתוך חושך הגלות והרדיפות, עלינו לזכור שאור ה' יחזור ויאיר עלינו, בארץ ישראל. שם נמצאת תקות העם היהודי, ותחיתו מחדש. כך גם אנו אומרים בתפילתנו: "אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו"!
==============
הרב משה ברגמן הוא רבו של העיר סאן פאולו, ברזיל
