חנוכה זו שאנו חוגגים – על שום מה? תלוי את מי שואלים: בני ארץ ישראל או בני הגולה. ובניסוח אחר: הרמב"ם או הטור. הרמב"ם, בתארו את הרקע ההיסטורי שהביא לקביעת חג החנוכה, כתב: א. בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם, ובבנותיהם; ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני. ב. וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים, והוציאו שמן טהור. ג. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו... ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות. וימים אלו, הן הנקראין חנוכה (הלכות חנוכה פרק ג). לעומתו, רבנו יעקב בן הרא"ש, בעל ה'טורים', הציג את הדברים באור אחר לגמרי: מאי חנוכה [מה עניינו]? דתניא [שלמדנו] בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא [שמונה]... שכשנכנסו גוים בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו בו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה – פי' לומר בהן הלל ולהודות לומר בו על הנסים בהודאה (או"ח סי' תרע). ההבדל בין שני התיאורים הוא תהומי: בעוד הרמב"ם מתאר כיצד בני ישראל חיו תחת כיבוש זר ואכזר – כובש שרצח ועשק, ואשר ביקש למנוע מהיהודים לחיות כיהודים ואף חילל את בית מקדשם – עד שקמו גיבורים עושי דבר ה' אשר השיבו מלחמה שערה והיכו את רודפי היהודים לפי חרב והושיעו את העם משוסיו, ואף הצליחו להעמיד שלטון עצמאי לראשונה מזה מאות בשנים ולהשיב את משפטי התורה על כנם... הטור מתמקד בפך אחד של שמן. אמת הדבר שדברי הטור לקוחים מתוך התלמוד (שבת כא, ב). אך כבר הסביר המהרש"א כי שאלת התלמוד 'מאי חנוכה?' מתפרשת על פי ההקשר העוסק בנר שבת ונר חנוכה: השאלה היא מדוע קבעו להדליק נרות בחנוכה (שהרי אין אנו מדליקים נרות פורים, למשל)? תשובת התלמוד הבבלי היא שמדליקים נרות זכר לנס פך השמן – אבל לא שכל עניין החג מצטמצם בכך. ואם תאמר, וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטלה ההדלקה, היו קובעין חנוכה? כי מה שחייב להודות ולהלל, זהו כאשר נעשה לו נס ובשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה... יתירה מזו ביאר המהר"ל (נר מצוה עמ' כב): ואם תאמר, וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטלה ההדלקה, היו קובעין חנוכה? כי מה שחייב להודות ולהלל, זהו כאשר נעשה לו נס ובשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה... יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היוונים, רק שלא היה נראה שהיה נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל, היה מן השם יתברך (ועיין עוד במור וקציעה ליעב"ץ סי' תרע ובהגהות מהר"ץ חיות לשבת שם). עיון ממצה במקורות מלמד שתפיסת הרמב"ם מעוגנת היטב בדברי חז"ל. באַסְכּוֹלִיוֹן (תוספות שנתווספו בתקופת המשנה והתלמוד המהווים מעין פירוש והרחבה) למגילת תענית, טקסט קדום של תורה שבעל פה מארץ ישראל, אנו מוצאים שמתוך חמשה מאמרים המטעימים מדוע תיקנו את חג החנוכה ומצוותיו, רק אחד מזכיר את נס השמן (ודווקא הוא אשר הובא בתלמוד הבבלי ובטור). למשל: 'ומה ראו להדליק את הנרות? לפי שנכנסו יונים בהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי לא היה במה להדליק. הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בעץ והדליקו בהם את הנרות' (מגלית תענית משנה כג, ומעין זה בפסיקתא רבתי פרשה ב). המצוה הראשונה שיכלו לוחמי החופש היהודיים לקיים במקדש ששוחרר זה עתה היתה הטבת נרות המנורה, וזאת משני טעמים: אין קושי מיוחד להרכיב מנורה מכל הבא ליד (מנורת הזהב נגזלה על ידי היונים), ועוד ש'אין מחנכין המנורה; אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים' (רמב"ם, תמידין ומוספין ג, י) – כלומר ניתן היה לבצע זאת מיידית. כך הפכה המנורה לסמל הנצחון וטיהור המקדש. למעשה הדברים מפורשים בפסיקתא רבתי (פרשה ו): 'את מוצא זאת החנוכה שאנו עושים זכר לחנוכת בית חשמונאי על שעשו מלחמה ונצחו לבני יוון – ואנו עכשיו מדליקין'. אמור מעתה: עיקרה של חנוכה הנצחון ותוצאותיו, והדלקת הנרות זכר לו. ועוד במגילת תענית: 'ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים? והלא חנוכה שעשה משה במדבר [בהקמת המשכן] לא עשה אלא שבעת ימים? אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקים בו שמונה ימים'. לאמור: שמונת הימים הם לזכר הימים בהם עסקו בהכנת המזבח והכלים. לנס השמן, שוב, אין זכר. נימוק חדש ומפתיע אנו קוראים באגרת ששיגר יהודה המכבי ומועצת הזקנים בירושלים ליהודי אלכסנדריה, בה חנוכה נקראת פעם 'חג טהרת המקדש' ופעם 'חג הסוכות' (ספר מכבים ב, א, יח). התעלומה נפתרת פרקים אחדים מאוחר יותר כאשר בעל הספר מספר על חג החנוכה הראשון: ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות, בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה (ספר חשמונאים ב, א, יח; י, ה). לפי זה קבעו לעשות חג חנוכת הבית שמונה ימים בתורת תשלומים לחג הסוכות שלא היה בידם לחגוג כדין בהיותם בעיצומה של מלחמה. מעתה יובנו דברי חכמים: בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. שני זקנים היו בצידן: אחד עשה כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל. זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו. זה אומר כפָרי החג, וזה אומר מעלין בקדש ואין מורידין (מגילת תענית שם; תלמוד בבלי שם). הדברים קשים לכאורה – איזה קשר אפשר לקשור בין פָרי חג הסוכות לחנוכה? כעת יובן העניין בטוב. ליהודי החי את חיי-השיגרה הגלותיים (בין בארץ ישראל ובין בחו"ל), מאוד קשה להסביר את הנקודה השורשית של החג, על אף שהדברים נאמרים בבהירות ב'על הניסים': 'כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך בית ישראל, לבטלם מתורתך... ואתה ברחמיך הרמב"ם היה יוצא דופן בכך שראה את ימי החנוכה בכל הדרם ההיסטורי-מדיני-לאומי, במלוא משמעותם הרבים עמדת להם בעת צרתם, דנת את דינם, רבת את ריבם, נקמת את נקמתם; מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים ופושעים ביד עושי תורתך'. לנס השמן, שוב, אין זכר. הרמב"ם היה יוצא דופן בכך שראה את ימי החנוכה בכל הדרם ההיסטורי-מדיני-לאומי, במלוא משמעותם. כשאר חכמי ישראל בתקופתו, חי הרמב"ם בעמק הבכא, בעומק הגלות, וכידוע אף סבל ייסורי הגלות על בשרו – ועם זאת קלט וספג את התורה בכל שיעור קומתה: תורת חיים לעם הדבק באל חי בארץ החיים. רק מי שתופש את התורה כך ויודע להבחין בין עיקר לטפל, בין הלכה להגדה, מסוגל לכתוב 'הלכות שבת' ו'הלכות מלכים ומלחמות' ולחברן חיבור טבעי ושלם 'עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל' (הקדמה למשנה תורה). הרמב"ם אמנם נולד בספרד והתגורר במצרים, אך לאמיתו של דבר חי חיי ארץ ישראל. וזאת ניתן לכנות בפה מלא 'מעשה ניסים'.
