לאחרונה מלאו 4 שנים לנפילתו של אריאל שרון לתרדמת.
הזמן שחלף מאז, ומאז עקירת גוש קטיף (הפרויקט האחרון בחייו והפצע שעדיין מדמם בקרב ציבור גדול כ"כ שזכיתי להיות חלק ממנו) מאפשר להתבונן בדמות הזו ובפועלה בדרך קצת יותר שכלתנית ובפרספקטיבה רחבה יותר.
מה גרם לאיש הזה לעשות את מה שעשה? מה גרם לנץ הגדול להחליף אידיאולוגיה בצורה חדה כ"כ? נראה לי שההסבר כאילו שינה שרון את תפיסת עולמו בשנות ה- 70 המאוחרות שלו – הוא הסבר נאיבי מדי. גם אם נאמר ששרון מעולם לא היה אידיאולוג (מה שנכון 
הרי רק חצי שנה קודם החלטתו על תוכנית ההתנתקות, הצהיר "דין נצרים כדין ת"א" – מה התגלה לו בחצי השנה הזו שלא היה ידוע לו לפני כן?
בהחלט) וכל יחסו לחלקי א"י נבע מהערך האינסטרומנטאלי שחלקים אלו תרמו – גם זה אינו מסביר שינוי חשיבתי כזה. הרי רק חצי שנה קודם החלטתו על תוכנית ההתנתקות, הצהיר "דין נצרים כדין ת"א" – מה התגלה לו בחצי השנה הזו שלא היה ידוע לו לפני כן?
מצד שני, גם ההסבר שעשה את כל מה שעשה בגלל שחיתות ("כעומק החקירה – עומק העקירה") והתיאור של שרון כאדם ציני שאינו בוחל בשום אמצעי לשם שרידותו הפוליטית (מה שגם נכון בהחלט והוכח ככזה במקומות אחרים בעברו הפוליטי והצבאי), לא מתיישב על ליבי כהסבר יחיד ובלעדי למעשה העקירה – יכול להיות שהפעם אני הנאיבי, אך ההסבר נראה לי ציני ופשטני מדי.
ישנם הסברים אחרים כמו השפעת ילדיו של שרון, לאחר מותה של לילי אשתו ועוד הסברים רבים ומגוונים. לא ברור אם נדע אי פעם מה הייתה הסיבה האמיתית.
אך עם זאת נראה לי, שאם 40 שנים קודם לכן, היו מציעים לשרון לגרש 10,000 יהודים מעל אדמתם בצורה חד צדדית ולתת את הארץ לערבים – דבר שיצטייר בעיניהם ככניעה מוחלטת של מדינת ישראל, בנוסף לכל הנזקים הביטחוניים שמהלך כזה יביא, וכל זה בתמורה למציאת חן בעיני הפרקליטות והתקשורת – לי נדמה (ולא הכרתי אישית את האיש) ששרון היה מסרב.
מצד שני, פעולה כ"כ אנטי-ציונית לא הייתה זוכה לאהדה רבה כ"כ בקרב האליטות במדינת ישראל של שנות ה- 60 כך שהשאלה הופכת להיפוטתית בריבוע.
ואולי - דווקא הסתכלות זו היא המפתח להבנת התפנית הגדולה של שרון – אולי דרך השינויים החברתיים-תרבותיים שעברה החברה הישראלית, ניתן יהיה להבין טוב יותר את ה"התנתקות".
סיפור חייו של שרון הוא במידה רבה סיפור חייה של הציונות אשר מדינת ישראל נוצרה בצלמה ובדמותה.
הציונות שאפה להוציא את היהודי מהגלות, להקים לו מדינה ולהפכו לאדם נורמאלי – ככל העמים.
מתוך כך - המודל האולטימטיבי של הציונות הוא אריאל שרון, האנטי-תזה המוחלטת ליהודי הגלותי. צבר, איש אדמה-חקלאי, לוחם ומצביא מהשורה הראשונה – גיבור ישראל, היהודי שלוקח אחריות על חייו ולא הולך כצאן לטבח, האיש שבונה יישובים, חי חיים טבעיים וגם... מנותק לחלוטין מאמונת ישראל וממורשת אבותיו. שרון הוא ללא ספק התגשמות הישראלי החדש. שרון גדל והתבגר בימי הזוהר של הציונות ואלו תפיסות העולם שאימץ.
חלפו ימים, רוחות חדשות החלו לנשב, רוחות של פוסט-ציונות, רוחות אשר לא מכירות במושגים של צדק, אלא רק בנרטיבים. 'יש את הנרטיב שלנו ויש את הנרטיב של הצד השני ויש להבינו' (בסוף מבינים רק את הנרטיב של הצד השני ושוכחים לחלוטין את הנרטיב
וכך, כל האנרגיה, כל עוצמות החיים האדירות שהיו טבועות באדם הזה – כולן הופנו להרס מפעל חייו – מפעל ההתיישבות. לא עוד כיוון עוצמות החיים לבנייה, אלא לכיוון ההרס והחורבן – הרס המפעל הציונישלנו...). האווירה החדשה כבר לא מעריכה את הגבורה בשדה הקרב, בזה להתיישבות ומעלה על נס את התבוסתנות והכניעה.
כשאווירה זו היא האווירה השלטת בחוגים האליטיסטיים של מדינת ישראל – באקדמיה, במשפט ובתקשורת – חל גם כרסום באמונתו של שרון בצדקת דרכו. תוסיפו לכך תיק חקירה וחשש מכתב אישום, ילדים שכבר לא מאמינים בצדקת הדרך ותקבלו "התנתקות" כאופציה סבירה בהחלט.
וכך, כל האנרגיה, כל עוצמות החיים האדירות שהיו טבועות באדם הזה – כולן הופנו להרס מפעל חייו – מפעל ההתיישבות. לא עוד כיוון עוצמות החיים לבנייה, אלא לכיוון ההרס והחורבן – הרס המפעל הציוני.
דווקא בימים אלה, בימים בהם נראה שמדיניות שרון מאומצת על ידי נתניהו וברק, ושוב הופכים המתנחלים לאויבי האומה, ניתן לראות עד כמה היפוך הערכים של שרון היה היפוך הערכים של מדינת ישראל ואיתה של המפעל הציוני כולו.
נקודה מעניינת נוספת היא המשבר בציבור הכתום. רבים בציבור זה האמינו שרק אישיות כמו זו של שרון מסוגלת להחריב את ההתיישבות. רבים חשבו שמדובר בתקלה מצערת ושעכשיו, אחרי ששרון כבר לא בשלטון, ניתן יהיה להמשיך ולבנות יחד את הארץ כבראשונה.
בפרשת שמות (שקראנו בשבת), מסופר על המהפך שעברה מצריים ועל פרעה חדש, 'אשר לא ידע את יוסף'. נראה לי שכל עוד אותו פרעה היה חי, האמינו בני ישראל שלאחר שיסתלק, תחזור הברית ההיסטורית עם המצרים ושוב ניתן יהיה לבנות את מצרים ביחד. אך התורה מספרת לנו:
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה." (שמות ב', כ"ג).
רק לאחר מות פרעה ועלייתו של פרעה חדש, גרוע מקודמו, הבינו בני ישראל ששום דבר לא יחזור להיות כבראשונה – רק אז עלתה שוועתם אל הא-לוהים ונפתחה אפשרות הגאולה.
אולי עתה, לאחר שמתברר ששרון לא היה עיקר הבעיה, אלא רק הסימפטום, נוכל להכיר בשורש הבעיה ומתוך כך לצאת מהשעבוד אל דרך של חירות והנהגה.
