נתניהו הלך בחודשים האחרונים הרחק שמאלה, הכל בתיאום עם נשיא ארה"ב אובאמה, כדי לתת לאבו-מאזן את כל הסולמות האפשריים לרדת מעץ הסרבנות לחידוש המו"מ עם ישראל. הוא נשא את נאום בר-אילן המפורסם שבו הוציא מפיו את המילים "שתי מדינות", הוא אישר לשר הביטחון להסיר מחסומים ביו"ש לתנועת פלשתינים בהיקף ששום ראש ממשלה לפניו לא הסיר בשנים האחרונות, הוא הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון בצורה ששום ראש ממשלה לא עשה לפניו, והביע נכונות לנהל משא ומתן על קווי 67 – כולל ירושלים. המהלכים הללו העמידו את נתניהו במצב פוליטי בעייתי, קודם כל בתוך מפלגתו שלו. נתניהו הבין שהוא צריך לרצות במידה מסויימת את הימין. מי שהקשיב במדוייק להכרזות של נתניהו בימים האחרונים, הבין שהוא עדיין רחוק נתניהו יצא אתמול לטעת עצים ביו"ש – אך ורק בגושי ההתיישבות. כשהוא הכריז "נמשיך לטעת בגוש-עציון ובמעלה-אדומים ובאריאל", אפשר לשמוע בקולו את "לא נמשיך לטעת בחברון ובבית-אל ובאלון-מורה" מלהצטרף לאיחוד-הלאומי. נתניהו יצא אתמול לטעת עצים ביו"ש – אך ורק בגושי ההתיישבות. כשהוא הכריז "נמשיך לטעת בגוש-עציון ובמעלה-אדומים ובאריאל", אפשר לשמוע בקולו את "לא נמשיך לטעת בחברון ובבית-אל ובאלון-מורה". גם מדבריו לגבי הצורך בנוכחות ישראלית בבקעת הירדן בהסדר קבע, אפשר היה לשמוע את "לא תהיה נוכחות ישראלית בצומת תפוח ובאיתמר ובעתניאל בהסדר הקבע". גם בקעת הירדן, להזכיר, עדיין נמצאת בקונסנזוס, אם לא במערכת הפוליטית לפחות בציבור הרחב. אבל – נתניהו מבין היטב שגם אם הקפיד בהכרזותיו לא לחרוג מהקונסנזוס הישראלי הפנימי, הוא חרג ממה שאובאמה או אבו-מאזן היו רוצים לשמוע. אין ספק שאבו-מאזן התעצבן היטב לשמוע את הכרזות נתניהו. אם באמת נתניהו רוצה לחדש את המשא ומתן עם הפלשתינים, זו בוודאי לא הדרך. זה מוביל למסקנה שנתניהו נגרר שמאלה מחוסר ברירה, בגלל לחץ אמריקני, בגלל הרצון לפתור את הבעיה האיראנית בלי מכשולים בעייתיים של המגעים עם הפלשתינים, אבל באמת אין לו כוונה להגיע להסדר קבע שיחייב אותו בנסיגות ובמהלכים שהוא אינו מאמין בהם. ההצהרות האחרונות שלו הן מכשולים מספיק עבים כדי שלא להגיע לרגע הזה של נסיגה ישראלית עמוקה ביו"ש, שהוא אינו חפץ בה.
