ביום ההוא לקרין היה יום הולדת. ילדה גדולה – בת חמש. היום היא גדולה הרבה יותר, כמעט בת 13, אך את היום הולדת ההוא לא תשכח לעולם. היא נולדה ביום יפה – ערב פורים. נכדה בכורה לסבא אברהם וסבתא גלינה. נכדה ראשונה בארץ ישראל. אברהם צילם אותה, תינוקת רכה, במצלמת וידאו ואמר אל תוך המצלמה בהתרגשות: "בורא עולם הביא אותנו לכאן, ואנחנו כאן, וכאן שורשינו. ברוך ה'!" – והוסיף: "הנה, זו הנבט שלנו!" נכדים-נבטים, דור חדש, שיגדל בע"ה לא בגלות ברוסיה, כמו שהם גדלו, אלא בארץ ישראל האהובה". אברהם פיש בחר לגור ביישוב נוקדים. הוא אהב את הנוף, האנשים, האווירה. עם הזמן עברה המשפחה מקרוון לבית קבע, ועוד מעט "בורא עולם הביא אותנו לכאן, ואנחנו כאן, וכאן שורשינו. ברוך ה'!" – והוסיף: "הנה, זו הנבט שלנו!" נכדים-נבטים, דור חדש, שיגדל בע"ה לא בגלות ברוסיה, כמו שהם גדלו, אלא בארץ ישראל האהובה" יתחיל חג פורים ובבית הזה יהיה צפוף ושמח. האמת היא שהיום הזה התחיל לא משהו. לקרין עלה חום גבוה, ואמה, תמרה, לקחה אותה לרופא בירושלים. אחרי הביקור נכנסו לקניון – בכל זאת, יום הולדת. וכבר צריך לחזור הביתה, לנוקדים. גם קרין גרה שם, ליד סבא וסבתא, יחד עם אמא ואבא והאח הקטן. היום סבא ממהר לקריאת מגילה, ולכן הוא משתחרר מוקדם מהעבודה ולוקח את "הנבטים" שלו – תמרה וקרין - באוטו. הוא רוצה שגם סבתא תצטרף ותיסע איתם (הם תמיד-תמיד נוסעים רק יחד), אך היא מסרבת: "לא נעים אם נצא שנינו מוקדם" (הם עובדים ביחד בחברת היי-טק קטנה), "אחזור יותר מאוחר, עם חותננו". והנה – יוצאים לדרך. ביציאה מירושלים מעלים טרמפיסט: שכן וידיד טוב, איש מקסים אהרון גורוב, שגם הוא ממהר לקריאת מגילה ול"פורים-שפיל" יישובי שהוא בעצמו הכין והלחין. הדרך לא פשוטה – בלשון המעטה. באותה תקופה (שנת 2002) פיגועים בכבישים הפכו למעין שיגרה. תמרה מחזיקה על קרין אפוד קראמי, כדי לא לסכן לפחות את הילדה. האפוד נורא מפריע, וכשהאוטו מתקרב ליישוב, היכן שהדרך מתעקמת ועולה למעלה, קרין מתחילה לילל שיורידו לה את האפוד הזה, כי אתם יודעים כמה הוא שוקל? גם סבא אברהם אומר לאמא: "תפסיקי כבר להשתגע, תורידי לה את זה". תמרה נכנעת לבקשתם ומורידה את האפוד. ואז החל הירי. אש תופת נורתה עליהם מהמארב בצד הדרך. זה היה נשמע כאילו סלעים ענקיים מנפצים את רכבם. תמרה הרגישה כאב עז ולשתי שניות איבדה את ההכרה. וכשחזרה לעצמה, ראתה שאביה מת, וגם אהרון מת, והיא בעצמה הולכת למות. בתור אחת שמבינה ברפואה, תמרה ידעה שהפגיעה בבטן שהיא קבלה אכן קטלנית, במיוחד בהריון. על תינוק שאמור להיוולד בעוד שבועות ספורים אין מה לדבר. היא לא העזה להסתכל על קרין, כי לא רצתה לראות את ילדתה מתה גם היא. האוטו עוד המשיך לנסוע. תמרה ניסתה איכשהו לאחוז בהגה ולנהוג, אך לא הצליחה, ועצרה את הרכב לפני שהתהפך. היא סובבה את ראשה לקרין. הילדה הייתה מכוסה בדם, חיוורת לתמרה עוד נותרו לחיות – על פי חישובה - כמה רגעים. עקרונית, המצב היה נראה אבוד: גם אם היא לא תמות מהפגיעה, המחבלים יבואו תיכף לבצע וידוי הריגה ומאובנת. שום קול לא הפציע מפיה, אף לא בכי חלוש. אבל היא הייתה חיה!!! לתמרה עוד נותרו לחיות – על פי חישובה - כמה רגעים. עקרונית, המצב היה נראה אבוד: גם אם היא לא תמות מהפגיעה, המחבלים יבואו תיכף לבצע וידוי הריגה. היא פנתה לילדה: "סבא מת" – היא אמרה לה, "ואמא הולכת למות. תגידי איפה כואב לך?" קרין אמרה שכואב לה בבטן, ותמרה התחילה לחפש את מקום הפגיעה. היא לא מצאה שום פגיעה, לא בבטן ולא בשום מקום אחר בגוף - הילדה הייתה שלימה לגמרי! (את שני הקליעים שחוררו את המשענת של המושב האחורי בדיוק מעל ראשה של קרין ימצאו אחר כך). תמרה התקשרה למוקד. משם הזעיקו אמבולנס צבאי, שכבר המתין לזינוק ליד היישוב תקוע לאחר שאנשי הצוות שמעו יריות, ורק חיכו להודעה על המיקום המדויק. עשר דקות לקח לכוחות הביטחון להגיע, והן היו כנצח בעיניה. ואילו המחבלים לא באו "לסיים את מלאכתם" – אולי משום שמשהו הבריח אותם, ואולי משום שסתם חשבו ששתי פגיעות ודאיות של הצלף ועוד 90 קליעים שריססו על הרכב משלושה כלי נשק נוספים כבר אינם מחייבים המשך פעילות. עוד לפני כוחות הביטחון הגיעה למקום השכנה, חגית יטבת, ותמרה חשבה שעכשיו כבר אפשר לעזוב את העולם בשקט, כי יש מי שיטפל בילדה... האמבולנס הצבאי הבהיל אותה לבית חולים, הישר לניתוח קיסרי. ושם התברר גודל הנס. הקליע שחדר לבטנה של תמרה, עבר ליד התינוקת בלי לפגוע בה, ונתקע בשריר הרחם. התינוקת יצאה בריאה ושלימה! יתר על כך – זה מה שהציל את חייה של תמרה: אילו לא הייתה בהריון, הקליע היה גורם לנזק נוראי בתוך בטנה! כך התערבבו החיים והמוות. היום הזה הפך במשפחה ליום מטורף, בו מציינים יום הולדת לשתי בנות, יום הנס והצלה לאמא תמרה – אך גם יום אובדן של איש כה יקר לכולם, סבא-אבא-בעל, אברהם פיש הי"ד. כעבור 5 שנים לאחר הסתלקותו של אברהם הכינה אלמנתו גלינה סרט עליו. הסרט מיועד בעיקר לנכדים, שחלקם, ארבעה במספר, היו קטנים מאוד כשנרצח, ועוד שלושה נולדו כבר לאחר מותו. הנכד הכי קטן – בנה של הבת השנייה למשפחת פיש, מאשה – קיבל גם את שמו של סבא, אברהם, וגם אופי דומה. בסרט יש תמונות, סרטונים וזיכרונות שמתארים את אישיותו הגבוהה של אברהם. לנכדים יש בהחלט סיבה להתגאות בסבא: איש עמוק ומשקיע, חזק ברוחו, מלא אהבה ואחראיות למשפחה, חבר מקובל ומוערץ, חוקר ומדען רציני, מוכשר ומצליח, איש מעשה, בן תורה ומצוות המסור לעמו ולארצו – והרשימה חלקית בלבד. בסרט יש בין היתר תמונות משבדיה, לשם נשלח אברהם בתחילת שנות ה-90 מטעם האוניברסיטה העברית שבה הוא עבד באותה תקופה. בשבדיה היו לו קרובי משפחה ממוסקבה שעברו לשם זמן קצר לפני ביקורו. עם אחד מהם, אחיין בשם איליה (או אליאס, כפי שקוראים לו בשבדיה), היה לו קשר מיוחד. איליה מילדותו אהב מאוד את "דוד אברם" המזוקן, שהיה בא מידי פעם מסיביר לבקר אצלם במוסקבה ומביא עימו כל מיני פיצוחים מיוחדים. מאוחר יותר, כששניהם התקרבו ליהדות, התהדק הקשר הנפשי ביניהם עוד יותר. אז, בזמן פגישתם בשבדיה, היה איליה-אליאס סטודנט צעיר בבית הספר הגבוה למוסיקה, סטודנט מבריק, גאוות כל המשפחה, וכולם ניבאו לו גדולות. גם אברהם שמח לאור הצלחותיו, והתגאה באחיינו הגאון, ואילו אליאס התגאה בדוד ישראלי ששומר מצוות וגר בשטחים. הבשורה המרה על הפיגוע פצעה קשה את ליבו של איליה והשאירה בו צלקת עמוקה. ואליאס פיינגרש מופיע ברחבי העולם, ומוחאים לו כפיים באולמות יוקרתיים בארצות סקנדינביות ובאמריקה, ברוסיה ובאירופה, ולעיתים גם בארץ. השנה הוא החליט לערוך הופעה גדולה ומיוחדת בגוש עציון לזכרו של דודו האהוב אברהם פיש הי"ד עברו שנים, ואליאס פיינגרש הפך מסטודנט מבריק למוסיקאי בעל שם עולמי, אחד מגדולי הנגנים על טרומבון שבדורנו. הוא מופיע ברחבי העולם, ומוחאים לו כפיים באולמות יוקרתיים בארצות סקנדינביות ובאמריקה, ברוסיה ובאירופה, ולעיתים גם בארץ. השנה הוא החליט לערוך הופעה גדולה ומיוחדת בגוש עציון לזכרו של דודו האהוב אברהם פיש הי"ד. ההופעה תתקיים במוצאי תענית אסתר (זהו יום הירצחו של אברהם), יום חמישי, י"א באדר (25 לפברואר), במתנ"ס גוש-עציון בשעה 21:00. אליאס יופיע הפעם יחד עם עוד שני נגנים נפלאים: אורי ברנר – פסנתרן יוצא מן הכלל, מלחין בית של תזמורת "הסימפוניה הישראלית". יצירותיו זכו בפרסים רבים, והן מנוגנות בקונצרטים ופסטיבלים בארץ ובחו"ל. אייל לרנר – חלילן וירטואוזי ממילאנו (איטליה), שנגינתו בחלילית הופכת את כל הדעות המקובלות לגבי הכלי נגינה הצנוע הזה. תוכנית של המופע הינה בלתי שגרתית לחלוטין. קשה לדמיין טרומבון וחלילית ("דויד וגולית") מנגנים יחד, אבל לא זה לבד העניין. מחצית השנייה של הקונצרט - חלק אקסקלוסיבי לגמרי. הנגנים יערכו "עדלאידע", נשף תחפושות לפי הזמנת הקהל. כיצד? הקהל יתבקש לשלוח פתקים עם שם של תחפושת כלשהי, והנגנים יצטרכו לבצע זאת במוסיקה באלתור חופשי. בסרט הנ"ל אומר אברהם פיש במלוא הכוונה: "כל מה שנעשה בעולם הזה – הכל משמיים". כדאי שנזכור זאת תמיד.
