השאלה שעמדה בפני חברי מרכז הליכוד היתה שאלה פשוטה. האם לבטל את כוחו של המרכז או לא. שינוי התקנון, כך שיאפשר לדחות בחירת מרכז חדש – בניגוד לחוקה הקיימת- מותיר את חברי המרכז, וממילא את המכהנים במוסדות הליכוד, בתפקידיהם גם להבא. והוא מונע מאחרים להתמודד על התפקידים ששכרם בצידם. הן בהווה והן באפשרויות הנפתחות מאותם תפקידים. והבה ולא נדבר על דמוקרטיה או על חופש הבעת הדעה. אך, למרבית הפלא, זו כלל לא היתה השאלה כפי שהוצגה בפרהסיה הישראלית. ביבי השכיל ליצור מצג הממקד את ההצבעה להכרעה על מנהיגות הליכוד בינו לבין משה פייגלין. וזה האחרון נכנס למלכודת בקלות רבה מדי. אולי החמיא לו המעמד של הטוען לכתר עד כדי כך שנעלמה ממנו המטרה האמיתית יחד עם התמונה הכללית. הפעם, עולה החשש, שהאיש בעל יכולת הניתוח ביבי השכיל ליצור מצג הממקד את ההצבעה להכרעה על מנהיגות הליכוד בינו לבין משה פייגלין. וזה האחרון נכנס למלכודת בקלות רבה מדי המבריקה נשבה באווירה הסובבת והתעלם מאיתותי הסכנה. והיו לפחות שניים כאלה. הראשון, כרגיל, הוא עצם התיצבות התקשורת לימינו של ביבי. זו שביבי הוא שנוא נפשה הנחות רק מהשם הלוהט של פייגלין. אפשר למצוא לכך סיבות שונות. מהרצון לסלק מהזירה הציבורית את המתנחלים המוקצים- לדידה- מחמת מיאוס, ועד לסיוע אגפי לביבי בתקווה לקבלת תמורה. אבל זה לא כל כך משנה. העובדה היא שהתקשורת התעלמה מהשאלה המהותית שעמדה על הפרק ומהמשמעות של הפגיעה הקשה בדמוקרטיה התנועתית. כולל השאלה החמורה של טוהר הבחירות. רק פייגלין נגד נתניהו. גם הדיווחים אחרי ההצבעה דיברו על הפן האישי. נתניהו ניצח ופייגלין הובס. כאילו מדובר בתחרות איגרוף אישית. יתכן, שדבריו של נתניהו על הדחייה בבחירת המרכז כצורך לאפשר החלטות מדיניות מרחיקות לכת, היו תמריץ חשוב דיו כדי להתייצב לצד ראש הליכוד בעימות הפנימי. וכך כל הפעמונים צלצלו על העימות של פייגלין נגד נתניהו. העמדה מאד מתאימה לביבי, אך מעלימה את העיקר. משה פייגלין החכם, היה צריך להבחין בפח היקוש הזה. השני הוא הפרופיל הנמוך של קבוצת הח"כים והשרים בליכוד, להוציא בודדים. לאן נעלמו אנשי אופוזיציה ידועים שם כמו סילבן שלום? הרי מלבד סיעת פייגלין יש ותיקי חרות, אנשי התיישבות וגם סתם חברים וצעירים שלא נעלמה מהם משמעות תבוסה ממשית לטובת העניין עצמו, העניין הוא ירושלים ולא אני, וזה אמר משה עצמו, פייגלין היה צריך להעלם כליל מהבמה הפעם, ולהניח את הובלת המאבק לדני דנון, חוטובלי וחבריהם. מאבק כזה, שהיה מתמקד בשאלה הפנים מפלגתית של מעמד המרכז וכוחו בהצבעה כזאת, גם לטווח הארוך בליכוד עצמו. אכן, קשה לצאת נגד המנהיג, ובודאי בגלוי, בכל עת ובכל שאלה. ועם זאת נראה שרבים נרתעו במה שהיה נראה כהכתרת פייגלין כמנהיגם. זו לא משאת נפשם. וכך, נדחקו לפאסיביות בדרך כלל. וגם כאן, פייגלין היה צריך להבחין בטשטוש. כלומר, לטובת העניין עצמו, העניין הוא ירושלים ולא אני, וזה אמר משה עצמו, פייגלין היה צריך להעלם כליל מהבמה הפעם, ולהניח את הובלת המאבק לדני דנון, חוטובלי וחבריהם. מאבק כזה, שהיה מתמקד בשאלה הפנים מפלגתית של מעמד המרכז וכוחו, היה מכריח עוד ח"כים וגם שרים, לצאת בגלוי עם דעתם והיה מקשה על ביבי להגיע לרוב כל כך גדול. למעשה, ביבי יכול לחגוג נצחון לא רק בהצבעה האחת הזו. פייגלין סייע לו לזכות בשליטה מוחלטת בליכוד. ומעתה יוכל לעשות כרצונו. שליטה כזו, כזכור, השיג גם קודמו תוך חיסול המפלגה כמעט. נתניהו אינו נזקק עתה לפרישה ולהקמת גוף חדש. בפארפראזה מלואי, מלך צרפת, הוא יכול להצהיר: המפלגה זה אני. ואם היתה בו הכרת תודה, היה צריך לשלוח זר פרחים לפייגלין. הזר היה יכול היה לככב גם בהלוויתו ה פ ו ל י ט י ת של ראש הסיעה הזה. אולי, ניתן להצביע על דבר אחד טוב שיצא בכל אופן מהפארסה הזאת. נתניהו יכול להתייצב מול אובמה כראש ממשלה שכל תנועתו ניצבת מאחוריו. עם הנצחון המרשים בכיסו. ומעמדו ויכולתו הפוליטית התחזקו מאד. אני אומר "אולי" כי יש לזה גם צד הפוך. עתה יאמר לו הנשיא האמריקאי, זה רק תלוי בך. יש לך עדר נאמן שאתה יכול להוביל לאן שתרצה. אינך צריך לחשוש מחבריך בליכוד. ורק ימים יגידו אם יהיה זה ביבי וארץ ישראל או חלילה ביבי נגד ארץ ישראל. (וירושלים בכללה).
