אחת הסיבות שניתנו לשחרור התמונות המבישות שבהן נראים חיילי השייטת משתלשלים אחד אחד אלי לינץ' במשט העמים, שהפליאו בהם מכות נמרצות במינים ממינים שונים של מכשירים חדים וקהים, ונזרקים אל אובדן ההכרה מן הסיפון אל הקומה התחתונה—הייתה, שכאשר תתקהלנה אומות העולם על ישראל ותאמרנה: רוצחים אתם ששפכתם דמם של אזרחים תמימים שוחרי שלום וזכויות האדם, ישלפו הם את התמונות הללו, ובהם יווכחו קהל העמים לראות שדווקא דמם של ישראל הוא זה שנשפך, וגופם הוא זה נדקר ונורה- תחילה. או אז ימלאו הגויים פיהם מים, וידעו ויבינו כי גם לבני ישראל, כמו לכלל בני האדם באשר הם, ישנה הזכות להגן על עצמם—הזכות לחיים. ונדמה שהתפיסה זו היא שמנחה את התנהלותה של ישראל מול מדינות העולם לאמר: תמיד יש צורך להקדים קרבן אדם לזכות לחיים. כמובן שמדובר על זכות כללית של העם כולו, שכן, אדם אחד לא יוכל להיות מוקרב על מזבח הזכות לחיים ובו-זמנית גם לחיות, אלא הוא ישמש כקרבן אם בפציעה והקזת דם, או במוות מוחלט, ואחרים ילכו לחיים טובים ולשלום. כך מתנהגת ישראל בכל שאלת הביטחון וההגנה על חיי אזרחיה. תושביה מתבקשים לספוג כמויות של רקטות וטילים, פחד ונזקים ואף מידי פעם להקריב קרבן בנפש כדי שהיא תממש את הזכות לחיים בעיני אומות העולם. וכנראה אלו הם השיקולים גם בנושאים חיוניים שהאזרח הקטן אינו מודע לפרטיהם, דהיינו האם להקדים את הרעה שמודיעה בכל פה על כוונותיה, ואף מממשת אותן באופן חלקי, או להמתין עד לאחר הקרבת הקרבנות ורק לאחריה להציל את הנותרים, ולקוות שבכך יוסר מעלינו הלחץ אשר העמים לוחצים אותנו. למרבה הצער נראה, שאופן פיוס זה שמנחה את תפיסת מדינת ישראל, אינו מסיר את זעם האומות מעליה והן אינן מתפייסות בדקירת הסכינים ושפיכת דם, ואף לא בקרבנות עולה כליל. התפיסה של הקרבת קרבן אדם או לפחות הקזת דמו כדרך לפיוס והסרת זעם מצוי באלילות הקדומה. כך מצאנו בסדר עבודתם של נביאי הבעל במבחן האלוהות והגשם עם אליהו בהר הכרמל. הדרך בה מנסים הם לשכנע את הבעל שיענה אותם ויוריד גשם לעולם הוא ב"וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (מלכים א, יח, כח) מסביר רש"י: "ויתגודדו - לשון שריטה בכלי וכן היה נימוסיהן." ורלב"ג: "ויתגודדו – רצה לומר חתכו בשרם בחרבות וברמחים עד שישפך הדם עליהם". התפיסה של נביאי הבעל המשתקפת מנימוסיהם וחוקיהם היא שהתנאי המקדים לחיים הוא במין ריטואל של קורבן האדם, שבירת גופו וממילא רוחו. לעומת זאת אליהו אינו מקיז דם ואינו שורט עצמו, גופו נשאר שלם וכמוהו רוחו המשתקפת אלינו בטקסט ריפוי מזבח ה' ההרוס. (שם ל)1 קורבן אדם ממש מקריב מישע מלך מואב, ששורף את בנו כאשר הפסיד במלחמה ורצה לפייס את אלוהיו ולהמריץ על ידי כך את לוחמיו. (מלכים ב, ג כז) וכן היה מקובל בפגאניות הקדומה להביא קרבנות אדם כתנאי פיוס לאלוהות הזועמת בשעת חירום לאומית. ואולם למרבה הצער נראה, שאופן פיוס זה שמנחה את תפיסת מדינת ישראל, אינו מסיר את זעם האומות מעליה והן אינן מתפייסות בדקירת הסכינים ושפיכת דם, ואף לא בקרבנות עולה כליל. אולי כיון שתרבות האומות אינה יונקת רק מן הפגאניות הקדומה אלא גם מן הנצרות, אשר בה קרבן אדם אינו אמצעי פיוס להשגת חיים, אלא הוא הוא אידיאל החיים, כפי שמסומל במייסדה היהודי שהפך בגופו לטלה העולם. ואם כך יאה ליהודי הקדום על אחת כמה וכמה ביהודים האחרונים. ישראל תיטיב עם עצמה ככול שתקדים להבין את האבסורד בתפיסה מעוותת זו של חיים, שביטולם הוא אידיאל קיומם. ובפרט, עליה להכיר שבתפיסה זו לעולם לא תשיג את מטרתה הנכספת מעם האומות, שהיא: הכרתן בזכותה לחיים.
