לו הייתה הציונות הדתית ממלאת את תפקידה במדינת ישראל היא הייתה יכולה לקרב בין השפות השונות: היא הייתה יכולה להיות שותפה במהלך חקיקתי, יותר שוויוני מחד גיסא, ויותר שקוף מאידך גיסא, בו לא שבים אל ה"כספים הייחודיים" אלא קובעים ומעצבים את דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שיש בה הרבה אהבת תורה ולימודה, ומאידך גיסא סיוע שוויוני לאלה העוסקים בהיבטים אחרים של החיים; היא הייתה יכולה לעודד את היהדות החרדית לא על ידי כפייה, אלא על ידי פתיחות, להפסקת ההסתמכות על שולחן אחרים, וזאת גם על ידי מסלולי יציאה לעבודה, וגם על ידי פתיחת מקומות עבודה במערכת הציבורית והממשלתית בפניהם (כיום הם חסומים, בשל הגילדה
לו הייתה הציונות הדתית ממלאת את תפקידה במדינת ישראל היא הייתה יכולה לקרב בין השפות השונות
האקדמית); היא הייתה יכולה לחתור לשוויון יותר גדול של נשיאה בנטל מחד גיסא, ומאידך גיסא דחיית ניהול המאבקים על שוויון לאחר ההכרעה בשאלות השוויון המהותיות והגדולות שבמשק.

הציונות הדתית אכן דוברת את ארבע השפות האלה: שפת החוק והשוויון, שפת אהבת תורה ולימודה; שפת הנשיאה בנטל; שפת הרגישות החברתית. אלא שהיא עסוקה בפיצול ובפילוג, במאבקים פנימיים, בזהות פוליטית הנוגעת לענייני ארץ ישראל בלבד (על אף פעילותה העמוקה בתחומים החברתיים), ובסופו של דבר אינה ממלאת את ייעודה ואת עולמה.

מה אנחנו צריכים לעשות ? ראשית, לא להתלהם, ולהעמיק בנו את ארבע השפות. מתוך עמדה זו להיות שותפים לכל אלה המחפשים פיתרון אמיתי לבעיה זו, ולא כוחנות פוליטית. פתרון אמיתי יהיה קצבאות השלמת הכנסה שוויוניות יותר, ובדלת הראשית; פתרון אמיתי הוא תקצוב עולם התורה במידה הראויה מחד גיסא והאפשרית מאידך גיסא; פתרון אמיתי הוא שיח מתמיד עם העולם החרדי (על אף שהצהרתית הם לא מתחשבים בעמדותינו, רשת האינטרנט מאפשרת לרבים מהם להיחשף לעמדות התורניות שלנו, ויעיד על כך היקף השאלות והויכוחים באתרי השו"ת הבאים מהעולם החרדי), ועידוד ההיפתחות שלהם הן לטובת עצמם והן לטובת החברה הישראלית כולה; פתרון אמיתי הוא מהלך הגואל משפחות ממצוקת העוני, גם אם נראה שעוני זה נעשה מבחירה. זו צריכה להיות העמדה שלנו, וכל אחד היכול לפעול בדרך זו יביא יותר ברכה לעולם מאשר מאבקי כוח בין בג"ץ ובין הבד"ץ, או עמידה מנגד בשעה שהחברה הישראלית נקרעת על סוגיה נוספת שהיה ניתן להסדירה בשפה אחרת.

(ישיבת פתח תקווה)