האקדמיה גילתה השבוע את אמריקה: מחקר טרי שיצא מן התנור האקדמי של אוניברסיטת חיפה, חושף שנרשמה שחיקה דרמטית לאורך העשור 2000-2010, במעמדו של בית המשפט העליון, בעיני הציבור בישראל. מדובר בשחיקה מדהימה של 30% לאורך עשור בקרב הציבור היהודי הכללי – לא כולל חרדים ומתנחלים, שני המיגזרים שאצלם נשחק מעמדו של העליון עד לשפל המדרגה, כפי שברור לכל בר דעת, גם ללא שום מחקר אקדמי (ראה למשל בג"ץ עמנואל במגזר החרדי, ולמשל בג"ץ גוש קטיף במגזר הדתי-לאומי, ואלה רק דוגמיות). השחיקה במעמדו של הבג"ץ בעיני הציבור הכללי, בהחלט אינה בגדר מכת טבע. הכל היה צפוי, והרשות נתונה. כל כך צפוי, ששלושת העיתונים היומיים הפופולריים, כלל לא טרחו להזכיר את עצם קיומו של המחקר, מפני שלא מצאו בו שום חדשה עיתונאית. רק עיתון 'הארץ' האלטיסטי בעיני עצמו, שהפך את הבג"ץ לבית קודש הקודשים של מדינת כל אזרחיה, שהוא מייחל לה, נרעש מן המימצא הדרמטי. הוא העניק למימצאים הדרמטיים אותיות קידוש לבנה ומיקום חסר תקדים, שיש בהם כדי להעיד על עוצמת ההלם והזעזוע: כותרת ראשית בולטת בראש העמוד הראשון: "ירידה חדה באמון הציבור במערכת בתי המשפט". יהירות חילונית האמת היא שאין להתפלא על השחיקה הזו. זה הרי היה כל כך צפוי לגבי הבג"ץ, שביהירותו ובהתנשאותו, בחילוניותו וב'אשכנזיותו', קנה ביושר ובדין את מעמדו השפל. האמת היא שאין להתפלא על השחיקה הזו. זה הרי היה כל כך צפוי לגבי הבג"ץ, שביהירותו ובהתנשאותו, בחילוניותו וב'אשכנזיותו', קנה ביושר ובדין את מעמדו השפל. אבל קודם כל לעובדות, שעלו מן המחקר שערך הסוציולוג פרופ' אריה רטנר, ראש המרכז לחקר משפט וחברה באוניברסיטת חיפה. מסתבר שבמרוצת העשור נשחקה מידת האמון שמייחס הציבור הישראלי הכללי לבג"ץ ב-30%: בשנת 2000 נתנו 'אמון רב' בבג"ץ 80% מהציבור היהודי הכללי (לא כולל מתנחלים וחרדים) וב-2010 צנחה מידת 'האמון הרב' בבג"ץ לכדי 56%. בקרב שתי קהילות, שהוכו ומוּכות ע"י הבג"ץ שוק על ירך: הציבור החרדי וציבור המתנחלים, מגיעה מידת השחיקה באמון בבג"ץ לשפל חסר תקדים. בקרב הציבור החרדי רק 9% מייחסים כיום אמון רב לבג"ץ, לעומת 19% בשנת 2000 (שחיקה של 53%); ואילו בקרב המתנחלים מביעים 25% אמון רב בבג"ץ, לעומת 60% בשנת 2000 (שחיקה של 59%). גם מערכת המשפט גם מערכת המשפט בכללותה, לא יצאה עם שום צל"ש. בקרב הציבור הכללי הגיעה מידת האמון הרב במערכת בשנת 2000 לכדי 61% וב-2010 רק לכדי 36% (שחיקה של 41%). בקרב המתנחלים חלה שחיקה של 57% במעמדה של מערכת המשפט כולה: מ-46% ב-2000 ל-20% ב-2010; ואילו בקרב החרדים שיעור השחיקה מגיע לכדי 40%: מאמון רב בשיעור נמוך של 15% מכלל הציבור החרדי ב-2000, לאמון רב 'ריצפתי' של 9% בלבד ב-2010. מגן מהתעמרות שלטונית? תקצר היריעה מלמנות את הכרעותיו השנויות במחלוקת של הבג"ץ, שהובילו לשחיקה במעמדו. אבל קודם לכל יש להציב בראש, את מי שתרם יותר מכל לקריסת מעמד הבג"ץ, הלוא הוא הנשיא לשעבר פרופ' אהרון ברק. בחוגים ידועים רואים בו גאון משפטי, אף שנראה שתחום גאונותו הבולט הוא בתרומתו הכבירה לשחיקה במעמד המוסד שבראשו עמד, בשנים 1995-2006. אהרון ברק הוא-הוא האיש שהבטיח בשיחות סגורות למתנחלים, הרבה לפני שמישהו חשב על התנתקות כלשהי, כי ביום פקודה, "כשלא יהיה מי שיעמוד לצידכם, יהיה הבג"ץ גורם יחיד שיוכל לגונן עליכם מפני התעמרות שלטונית" (הציטוט מבוסס על שיחות עם מנהיגים ואינו מילולי). אבל כאשר ממשלת הזדון בהנהגת העבריין הפוליטי אריאל שרון, שבגד בבוחריו והחליט לגרש 9,280 איש מבתיהם בגוש קטיף וצפון השומרון, בניגוד לחוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו ועוד), העניק הבג"ץ לגיטימציה דווקא לעבריין, והותיר את המתנחלים נטולי הגנה משפטית כלשהי. אהרון ברק הוא גם האיש שחסם את דרכה של פרופ' רות גביזון, לוחמת זכויות האזרח, לכס השיפוט בביהמ"ש העליון, בטענה ש"יש לה אג'נדה" - ובכך הודה למעשה כי ביהמ"ש העליון מתנהל על פי האג'נדה שלו עצמו. אג'נדה חילונית מהי אותה אג'נדה ברקית? – מרבית פסיקותיו בענייני דת ומדינה, פגעו בדמותה היהודית של מדינת ישראל. מעולם לא עמדה לנגד עיניו המסורת המשפטית עתיקת היומין של העם היהודי. פסיקתו גדושה ציטוטים מן המשפט האמריקאי, הגרמני, האנגלי, האוסטרלי ואפילו ההודי, אבל מתעלמת במופגן מאוצרות החכמה שבארון הספרים היהודי. פסיקתו מבטאת אג'נדה חילונית-הומניסטית, אנטי משפט עברי, המזוהה עם אליטת מיעוט בחברה הישראלית. ברק עצמו כתב כי "מאפיינים של שיטת המשפט הישראלית מרחיקים אותה מהתרבות של המשפט העברי... אף האידיאולוגיה שלנו אינה דתית-יהודית... שיטת המשפט שלנו שייכת לתרבות המשפטית המערבית... הגישה הבסיסית היא חילונית". ובמאמר אחר, על 'המהפכה החוקתית' שהוביל, טען כי "אין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עם המשפט העברי". השופט ברק הוא זה שפתח את דלתות הבג"ץ בפני סוגיות שאינן בְּגִ"יצוֹת בעליל – לאומיוֹת, דתיות, בטחוניות, תקציביות ועוד, והפך את האקטיביזם השיפוטי ליעד בפני עצמו, תוך כדי חתירה בלתי פוסקת להבטחת עליונות הרשות השופטת, האליטיסטית, שאינה גוף נבחר, על פני הרשות המחוקקת, הכנסת, שמשקפת את כלל הציבור. כך קידש למעשה את מבחן "האדם הנאור", הלא שיוויוני, על חשבון "מבחן בוזגלו" השיוויוני. כל זה התאפשר לאחר ששיכלל את שיטת "חבר מביא חבר" במערכת המינויים לביהמ"ש, והבטיח שעמיתיו ייבחרו בצלמו כדמותו: אשכנזים, חילונים, בוגרי הפקולטה למשפטים בירושלים, תושבי שכונת רחביה, בעלי תפיסות עולם שמשמאל למרצ וחסידי מדינת כל אזרחיה. אבל לא רק ברק נושא בעול השחיקה במעמד המוסד שנועד להיות מורם מעם והגיע לגובה של סמרטוט רצפה. היו לו שותפים: למשל מישאל חשין שברוב שחצנות הבטיח "לגדוע את היד המורמת על ביתי", בימי כהונת שר המשפטים דאז פרופ' פרידמן שביקש לבצע רפורמות מועילות בבג"ץ; או הגב' דליה דורנר ששילחה לכלא באכזריות לחודשים ארוכים, קטין חרדי שחטאו הסתכם בזריקת אבנים בכביש בר אילן, בניגוד לרוממות השיוויון שרווחה בפיה. וכל שאר עלילות הבג"ץ הלא הם כתובים בספרה של נעמי לויצקי 'כבודו'. "השיבה שופטינו כבראשונה".
