לא מזמן נפל דבר בכפר השיתופי "נווה שלום" שליד לטרון, 50 משפחות של יהודים וערבים, כולם אזרחי ישראל, שביקשו להדגים הלכה למעשה כיצד שני העמים יכולים – וצריכים לדעתם! – לחיות ביחד. שימו לב: לא זה בצד זה, כ"א זה בתוך זה. את האידיאל הנשגב הזה ביטאו בפרסומים שלהם במלים אלה: "לחיות תוך קיום דיאלוג מתמיד, לחפש מציאות אחרת, שוויונית, בה יתאפשר לכל צד לבטא את זהותו המלאה... לקדם את ההבנה ואת השלום בין שני העמים". וכאן קבור הכלב. כאשר צד מהצדדים, יהודי או ערבי, "מבטא את זהותו המלאה" – האם הוא גם מסוגל ע'י כך "לקדם את ההבנה ואת השלום", או שמא להיפך: ברגע שבאמת ובגילוי לב הזהות הלאומית תבוא לידי ביטוי, אזי בהכרח תתגלה התהום בתפיסת הצדק ובהבנת המציאות שבין שני העמים. כמובן, כל מי שהיה מבטא את הספקות האלה עד שנפל הדבר עליו אני עומד לספר כאן, היו מיד מסמנים אותו כמחרחר ריב, ימני קיצוני ואולי אפילו פאשיסט, ובוודאי – אויב השלום. אמתח את הקוראים עוד קצת ואוסיף, שהכפר הזה הוקם בשנת 1969 ע"י נזיר דומיניקאני בשם ברונו הוסאר. אך אל דאגה: הכל נשאר במשפחה: הנזיר הוא משומד שנולד במצרים כיהודי, וע"י ייסוד הכפר הזה ביקש להוכיח "את ניצחון האהבה על האיבה." כלומר, אין כאן רק ניסוי, אחד מני אלף, באחווה יהודית-ערבית, כי אם גם פרויקט נוצרי שבמרכזו, כפי שניתן לצפות – האהבה. "נווה שלום" הוא דו-לשוני ודו-לאומי עד לפרטים הקטנים ביותר והוא אינו פועל רק עם המבט פנימה, אלא גם עושה נפשות לרעיון, ולצורך זה מקיים מרכז פלורליסטי במטרה להשכין שלום בין העמים, באווירה של "סובלנות" ו"פתיחות". לכפר יש וועד שנבחר כל שנה, עם רוטציה בין ערבים ליהודים. כל הערכים הנשגבים האלה – ההבנה, השלום, האהבה, הסובלנות והפתיחות – נבחנו בכור המצרף של פרשת המשט והשייטת. וכך היה המעשה: משהתפוצצה הפרשה בתקשורת, הדביק הוועד ששולט בו רוב ערבי, מודעה בזה הלשון: "תושבי וואחת אל סלאם/נווה שלום מוחים על רצח פעילי "משט החירות" וקוראים להפסקת המצור על עזה". הדברים האלה הרגיזו את היהודים תושבי הכפר (ואולי רק כמה מהם, הידיעה אינה מפרטת) והם פנו אל הוועד בבקשה להסיר את השלט, כי זה פוגע ברגשותיהם. בעיקר הכאיבה להם המילה "רצח", שממנה נובע שחיילי צה"ל הם רוצחים. לאחר דין ודברים הסכים ראש הוועד להחליף את המילה רצח ב"הרג", אולם זה לא סיפק את היהודים. פרץ וויכוח סוער, ואז – במעין "להכעיס" החזירו הערבים לטקסט את המילה "רצח". על כך הגיבו היהודים בתליית שלט משלהם, ועליו הנוסח הזה: "אנו, תושבים בנווה שלום מוחים כנגד תליית שלטים בישראל המביעים עמדה חד-צדדית. אנו מוחים על פגיעה של קיצונים "ממשט השלום" בחיילי צה"ל וקוראים לשחרורו המיידי של גלעד שליט". אז מה יש לנו כאן? הערבים מחו על מה שקראו "רצח פעילי משט החירות", וכנגדם מחו היהודים על הפגיעה בחיילי צה"ל. הערבים קראו "להפסקת המצור על עזה" והיהודים קראו "לשחרורו המיידי של גלעד שליט". התקרית הקשה בנווה שלום לא היתה באה לעולם אילולא ניסו כאן יהודים וערבים להתערבב ביניהם ולהתעלם מן הסכסוך הלאומי המעמיד אותם בעל כורחם משני צידי המתרס המצב הזה, של חילוקי דעות יסודיים כל כך, ממש הזמין את הפעלת כל הסגולות שנווה שלום מתהדרת בהן והאמורות להיות כל מהותה – הגעה לידי "הבנה", "ניהול דיאלוג", והעיקר גילוי סובלנות ופתיחות. אדרבה, דווקא לעת כזאת, כל זה היה צריך להתגלות. ומה קרה במציאות? הוועד הערבי השחית את השלט של היהודים ואחד התושבים היהודים התבטא: "הם איימו עלינו שיעיפו אותנו מהיישוב". ביישוב שוררים עכשיו, לפי הדיווח, "נתק וקרע עמוק". אינני מספר את הסיפור הזה מתוך שמחה לאיד, למרות שכבר למדתי שרדיפת "השלום" לא תמיד תוכה כברה והרבה פוליטיקה, ועתים גם הרבה כסף, מעורבים בתעשייה הזאת. ובכל זאת אין לי ספק, שיש תושבים ב"נווה" הזה, גם יהודים גם ערבים, שבאו אליו בלב טהור ועם הכוונות הכי טובות. אני הבאתי את הסיפור הזה כאן כדי להפיק ממנו לקחים. יש להניח שהיהודים והערבים בכפר וילדיהם חיים ביחד זמן ניכר, מעורבים ומעורבבים זה בזה, כל אחד מדבר גם את לשונו של השני, והילדים – בוודאי. והנה, למרות כל אלה יש כאן ראשומון מוחלט: הערבים כואבים את מותם של תשעה "פעילי החרות" ובאחראים לו רואים רוצחים, ואלו היהודים אינם רואים כלל את ההרוגים התורכים, כ"א רק את חיילי צה"ל הפצועים. לדעת הערבים העילה והרקע להתנגשות בים זה "המצור על עזה", וליהודים הצטיירה סיבה אחרת לגמרי: חטיפתו והחזקתו בשבי של גלעד שליט. שני עולמות, רחוקים כרחוק מזרח ממערב, שתי עמדות מנוגדות שאין כל דרך לגשר ביניהן. איך צריך להתייחס אל הפרשה הזאת? בודאי לא כאל מצב בלתי נסבל או מדאיג. הניגודים האלה הם טבעיים והם מלווים אותנו זה למעלה מ-100 שנים: שניים נלחמים על ארץ אחת שאינה ניתנת לחלוקה, ניצחונו של זה הוא מפלתו של זה, חגו של זה הוא אבלו של זה, הצדק של האחד הוא העוול של השני, האחד מתגאה במה שהשני מתבייש בו. יחסית לתהומות האלה, הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל הוא יותר מנסבל. מי ששופט כך את המצב, לא יתאכזב מן המודעה של וועד נווה שלום, מפני שהוא לא ציפה לשום דבר אחר. מיואשים הם אנשי השמאל, בעלי החלומות, המסרבים לראות את המציאות או מנסים לכופף אותה כדי שתתאים לדוגמות ההזויות שלהם. התקרית הקשה בנווה שלום לא היתה באה לעולם אילולא ניסו כאן יהודים וערבים להתערבב ביניהם ולהתעלם מן הסכסוך הלאומי המעמיד אותם בעל כורחם משני צידי המתרס. מי שעוצם עיניים מול מציאות, סופו להגיע אל המודעה ההיא בשער של "נווה שלום", שמתברר כי איננו נווה וגם שלום אין בו. ואם המשל הוא נווה שלום, הנמשל הוא חזון התעתועים של "השלום" עצמו. ניסיון החיים "המשותפים" בנווה שלום שלא כדרך הטבע הביא לשבר הגדול, ובדיוק כך גם הניסוי בבני אדם חיים, ובקנה מידה המוני, הקרוי "שלום" הביא על שני העמים אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים. לא היתה מעולם כ"כ הרבה שנאה בין יהודים לערבים כמו מאז ימי אוסלו. ככל שמאמצי שלום-הכזב התגברו, התרבו המלחמות. הפייסנות המזויפת והאהבה הכוזבת הולידו את צירוף המלים האבסורדי "קורבנות-שלום". איזו סתירה פנימית! שהרי מה היא מהותו של שלום? העדר קורבנות! לא אצלנו. יתר על כן, גם מה שנראה כלפי חוץ כקורבן-מלחמה מובהק, הוא בעצם קורבן-שלום, מפני שיוזמות השלום, שיחות השלום ותהליכי השלום הם אבות המלחמות. כמו בנווה שלום – יתר קירבה מביא יתר ריחוק, יתר אהבה - יתר שנאה. הגישה הישראלית שגויה מיסודה. נתניהו מבקש שהערבים יכירו בנו ותמורת ההכרה הזאת הוא מוכן לוותר על נחלת אבותינו. תחת זאת, הוא היה צריך לומר להם איפכא מסתברא: אין לנו חפץ בהכרתכם בנו, וזאת ממה נפשכם, אם מדינת היהודים היא עובדה קיימת – היא אינה זקוקה להכרתכם, ואם לאו, מה תועיל לה ההכרה ? וגם אין כל צורך שתחתמו לנו על נייר-הסכם שבו אתם מוותרים לנו על יפו. שהרי אתם יודעים שאנחנו יודעים שהוויתור הזה אינו שווה כלום, ואם יום אחד יהיה לאל ידכם להוציא מאיתנו את יפו, אתם תעשו זאת למרות אלף חתימות שחתמתם לנו, ואנחנו גם לא נתפלא על כך. להיפך, נתפלא תנהגו אחרת. והואיל ואין לנו תועלת מחתימתכם, ממילא היא אינה שווה לתת בעבורה כל תמורה. מסקנה: לא משא ומתן, לא ניירות, לא חתימות, לא התחייבויות שלבטח תופרנה ולא מתן תמורה בצורת וויתורים בלתי הפיכים, שבעתיד נתחרט עליהם מרה. והעיקר: לא שלום פורמאלי, לא יחסים רשמיים, רק הסדרים מעשיים בשטח. תן וקח. דבר מוחשי עכשיו בתמורה למשהו מוחשי, ג"כ עכשיו . לא "דה-יורה", כי אם רק "דה-פאקטו" – עובדות בשטח, ותו לא. השיטה הזאת טובה גם לאריכות ימיו של הצד הערבי. שאם יחתום על דבר כלשהו עם היהודים, ולו יהא זה ההסכם הטוב ביותר לערבים שניתן להעלות על הדעת – הוא תמיד יסכן את חייו. כי עצם הופעת חתימתו ליד חתימת הצד היהודי תמיד תיחשב לו כבגידה בעיני מישהו, כי אצלם כל מטורף יש תמיד מטורף ממנו, ומאחורי כל ארגון טרור רצחני יצוץ תמיד ארגון עוד יותר רצחני. לכן, בעבר, ברי קיימא היו רק הדברים שנעשו עם הערבים באופן בלתי פורמאלי, מתחת לשולחן ובלי רעש וצלצולים. והכי מוצלחים היו ההסדרים שבפומבי ניתן היה להכחיש את עצם קיומם. על כן, שיחות-קירבה אינן נחוצות לנו, ובעיקר – לא קירבה. קירבה חיפשו בנווה שלום, וראו מה עלתה להם! מה שנחוץ לנו הוא מודוס וויוונדי, דרך חיים, ובעברית פשוטה – איך לחיות, סתם לחיות זה ליד זה ותו לא. וזה בדיוק ההיפך מן הדרך שמדינת ישראל, שמאל וימין כאחד, בחרה ללכת בה, לפחות מאז ששת הימים. ועד שלא נפנים את לקח "נווה שלום" ונחדל לרדוף אחר הרוח, רוח העוועים של השלום עם הערבים, לא נראה בארץ הזאת אפילו יום אחד של שלוות נפש. כי לשלוות נפש אין צורך בפרטנר. שלוות נפש יש לאדם עם עצמו, ואותה לעולם הוא לא ישיג אם ירדוף אחר פטה-מורגנה, אחרי חזיון-שרב.
