עד היום טרם נכתב המחקר ההיסטורי המקיף והאובייקטיבי, להערכת תרומתם הסגולית של מחתרת לוחמי חירות ישראל לגירוש הבריטים ולהקמת המדינה. לכאורה מן ההיבט הכמותי לוחמי חירות ישראל היו רק קומץ. תחילה כמה עשרות, וגם בשיא הפעילות , לא עלה מספרם של אנשי לח"י על כמה מאות לוחמים אוחזי נשק והם שהוציאו אל הפועל כמה עשרות פעולות לחימה נועזות מול האימפריה. הארגון הצבאי הלאומי ובודאי ההגנה היו גדולים ממנה. אך גם בשל הרקע להקמתה, גם בשל אופי פעולותיה - ואולי יותר מכל - בשל היסודות האידיאיים שלה - הייתה מחתרת לוחמי חירות ישראל העמוקה בכולן. וכדין מחתרת עמוקה: כל הזוכה ומצליח להתבונן למעמקיה, יכול לראות את אבני היסוד של העם היהודי מונחות על סלע התשתית בעומק. כמו מין פיר וורן כזה. מחילה צרה ועמוקה החותרת אל העומק. כותל הר הבית שהוא צמוד אליו - גבוה, אך רק מי שמביט אל תוך המעמקים המסחררים של הנקבה העמוקה, רק מי שחותר אל העומק - רואה הרחק-הרחק את היסודות ואת כל הנדבכים. אלפי שנים הם מונחים שם. בעומק האדמה, בעובי ההיסטוריה. והמחתרת הזאת - חושפת, מוציאה אותם לאור. כדי שנראה כולנו מאין באנו - ולאילו יעדים של אדנות ומלכות אנו יכולים להגיע. עמוקה מכולן הייתה מחתרת לח"י, וחדשנית מכולן. מהפכנית גם בתפיסת עולמה הלאומית-ציונית. ראוי שנתבונן באבני היסוד של לוחמי חירות ישראל – בי"ח עיקרי-התחייה שניסח אברהם שטרן "יאיר", ובצווים שהם מנחילים לנו היום הזה, ונראה איך מאופל המחתרת זורח אלינו גם היום אור בהיר ומקוטב, להבהיר את חשכת חיינו, את המבוכות - ולסמן את היעדים. הציונות-המדינית ראתה את מצבם של היהודים בגלויות מזרח-אירופה : בעוני ובדלות ובפוגרומים, וגם בגלויות מערב אירופה, ברווחה כלכלית יחסית אך בתוך חברה שונאת ומפלה ומשחיזה סכינים, גלויות שחוו את כשלון החלום הגדול של האמנציפציה. הציונות הבינה כי לא ייתכן בגולה פתרון לשאלת היהודים ולפיכך באה הציונות לפתור את צרת היהודים. לציונות המדינית היו היהודים אובייקט, מושא. הבעיה שלהם : פרעות ועוני. והציונות, ההרצליאנית והז'בוטינסקאית גם-יחד גרסו כי אי אפשר לפתור את הבעיות האלו בגלות. האמנציפציה נכשלה, הבינו אבות הציונות, ולפיכך אי אפשר לקוות כי התבוללות ושוויון זכויות יצליחו לפתור את בעיית היהודים. גם התקווה כי הליברליזם והקדמה ירפאו את הגויים ממחלת האנטישמיות - נכזבה, ולכן הציעו פתרון אחר: ריכוז טריטוריאלי של היהודים בארץ אחת, ועצמאות מדינית. יאיר ולוחמי חירות ישראל הבינו כי יסוד זה של הציונות - רופף ורעוע. כי הרי לו ניתן היה לפתור את הבעיה במין "גלות של זהב" - שבה אין אנטישמיות, וליצור משטר של עושר ואושר בגולה - יישמט היסוד מתחת רגלי הציונות. קיומם של יהודי ארצות הברית, קיום של עושר ואושר ושוויון-זכויות שאין בו "בעיית יהודים", שומט לכאורה את היסוד מתחת לצורך בציונות, כפי שהגדירוהו אבות הציונות המדינית. החידוש של יאיר בעיקרי התחייה - העם היהודי הוא הנושא, בעל רצון עצמאי. לא אוסף של פליטים או אזרחים נרדפים ומקופחי זכויות שיש לפתור את בעייתם האישית והאנושית. העם האיטלקי לדוגמא, רוצה בקיום איטליה לא כדי לדאוג למזונותיהם של אזרחיה או כדי למנוע לא פתרון בעיית העם כי אם פתרון בעיית הארץ. וכאן גם הייתה טעותם ההיסטורית של אלו שבאו להצדיק את הצורך של ישראל להחזיק בשטחים ששחררה במלחמת ששת הימים בנימוקים ביטחוניים. באשר המולדת של העם היהודי, כולה או חלקה, כבושה בידי זרים - יש לשחררה. התנכלות להם ופגיעה בביטחונם. אין האיטלקי צריך לבסס את זכותו על מולדתו ב"צרת האיטלקים" או בתירוצים אחרים, כי אם בזכותה של האומה לעצמאות ולריבונות. זהו צורך רוחני ותרבותי טבעי וראשוני, וזכות טבעית, וכזהו הצורך שלנו, בני האומה היהודית, בקיום ממלכתי. לפיכך גרס יאיר שהמדינה היהודית שתקום לא נועדה להיות "מקלט בטוח" לפליטים יהודים משום שהם נרדפים ואומללים. רצונם ומלחמתם למלכות של לוחמי חירות ישראל לא היו פרי האנטישמיות, ולא הייתה תוצאה של הרדיפות. לוחמי חירות ישראל לא היו תנועה ששאפה לריבונות. הריבונות הייתה טבועה במלחמתם, ועצם מלחמתם להקמת מלכות ישראל הייתה ביטוי לריבונות הזו. הבדל יסודי ועמוק זה בגישתו של יאיר להגדרת הציונות, מתחדד היום עוד יותר, כשיש "גלויות זהב" שבהן יש שפע ורווחה ואין לכאורה "צרת היהודים". מנגד, אולי אין מדינת ישראל "מקלט בטוח". למעלה מ 22,000 חללים נפלו במלחמת הקוממיות של העם היהודי בארצו במאה השנים האחרונות, ורבים בהם העולים החדשים לישראל, ולכאורה עבורם ארץ ישראל ואח"כ המדינה נכשלו בתפקידן להיות מקלט בטוח. הרי דווקא כאן נהרגו או נפגעו בשל היותם יהודים. ביתר שאת בשעה זו, כשאיראן מאיימת לייצר נשק גרעיני ולהשמיד במחי יד מיליוני יהודים. תחת איום קיומי כזה, עצם ההבטחה ל"מקלט בטוח" לא יכול כשלעצמו להיות ההצדקה לציונות. אלא שחירותו של עם ישראל בארצו, והריבונות שלו, הם ערכי-יסוד, שאינם תלויים במספר הפיגועים, במחיר בחיי אדם שמשלמת אומה עבור חירותה, או באיומים עלינו. ממצרים ועד הנה, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, ורק כשאנו ריבונים אנו יכולים להיות אחראים לגורלנו. ולכן לעולם לא נוכל להשלים, אלו מאיתנו ההולכים בדרכו של יאיר - עם שום צבא זר או חסות בינלאומית או מנדט או שלטון נאמנות או כוח בינלאומי או בטחונות זרים כל שהם שיבואו להגן עלינו או להפוך אותנו לעם של קורבנות טעוני הגנה במולדתם, או לחצוץ בינינו לבין אויבינו ביום שבו נקום להכותם מכה מכרעת. והמולדת? - גם כאן חידש יאיר. המלחמה לשחרור הארץ אינה מלחמה להקמת המקלט הבטוח, לביסוס גבולות ביטחון. מפת הארץ אינה נגזרת של מפת האינטרסים הביטחוניים שלנו, כי אם מלחמה לשחרור המולדת. לא פתרון בעיית העם כי אם פתרון בעיית הארץ. וכאן גם הייתה טעותם ההיסטורית של אלו שבאו להצדיק את הצורך של ישראל להחזיק בשטחים ששחררה במלחמת ששת הימים בנימוקים ביטחוניים. באשר המולדת של העם היהודי, כולה או חלקה, כבושה בידי זרים - יש לשחררה. כאן נכשל הרצל בתוכנית אוגנדה אך כאן נכשלו גם כל אלו שבאו להוכיח כי אין ארץ המתאימה לפתרון בעיית היהודים יותר מארץ ישראל. האמריקאי נלחם על מולדתו והאינטרסים שלה לא כיון שאין לו אפשרות להגר ולחיות במקום אחר. וצרפת לא תוותר על חבל אלזס-לוריין לא משום שבלעדיו אין היא יכולה להגן על גבולותיה. ומשום כך צריך כל בן העם היהודי להלחם על ארץ-ישראל גם כשהוא יכול לרדת מן הארץ ולהפוך למהגר. לכן, הקמתה של כל מדינה זרה, שתישא את השם פלשתין - השם שנתנו אויבינו לארץ כסמל לעקירת שם ישראל מארץ ישראל - הסכמה להקמתה של מדינה כזאת - זמנית או קבועה, על 97% משטחי יש"ע או אלפית-הפרומיל משטחה של ארץ ישראל - היא הכרה בכך שארץ זו, כולה ולא נחלקת אינה שייכת עוד לעם היהודי. מי שמסכים עם זכותו של עם אחר להקים במולדת שלנו מדינה משלו – אינו יכול להימנות עם לוחמי חירות ישראל, ואין הוא הולך בדרכם. ולכן לא הכיר "יאיר" בלגיטימיות של המנדט הבריטי על ארץ ישראל והגדירו את הצהרת בלפור ואת המנדט שהעניק חבר הלאומים לבריטניה כמסמכים בלתי חוקיים, באשר אין לשום עם או אוסף לאומים בעולם הזכות לקבוע עבורנו למי שייכת הארץ. ולכן הגדירו את הבריטים כשלטון-זר, שיש להלחם בו עד שילך. ולכן אנו מצווים היום, ההולכים בדרכם, להלחם בכל צורה אחרת של שלטון זר בארץ. בפשטות הגדיר 'יאיר' בעיקרי התחייה: "המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה. את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב, בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחייה. לפיכך יש לישראל ורק לו, זכות הבעלות על ארץ ישראל. זכות זו היא מוחלטת. היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם". כמה מבוכות ושאלות בנוסח "מה אנחנו עושים פה?" היו נחסכות מדורות-של-ישראלים לו הצלחנו להנחיל מורשת זו לכל בני העם הזה בארץ הזאת. לחנך על כך כי הארץ איננה נכסי-דלא-ניידי המסורים בידי איזה שהוא מנהיג שמותר לו להסגירם בידי שליט זר. והערבים? - נאמן לריבונות הטבועה בנפשו, לא הזכיר יאיר בעיקרי התחייה את הערבים, ממש כשם שלא הזכיר את הבריטים. כל עם אחר הוא זר כאן. אם הוא שולט בארץ - יש לכבוש את הארץ מידיו בחרב. ואם זר הוא ויושב בארץ - משפט הזרים לו. ומשפט הזרים הוא על ידי חילופי אוכלוסין. ואי אפשר לנתק קביעה זו מהקביעה מה היא המכורה. מה זכותנו עליה ומה אין אנו רשאים לעשות בה. ולפיכך – יאיר לא העלה על דעתו לפתור את הבעיה הדמוגראפית על ידי ויתור על חלקי ארץ ישראל בהם יושבים ערבים כפי שמציעים היום. הוא הציע חילופי אוכלוסין, והגדיר קיבוץ גלויות שלם במלכות ישראל כאחד מעיקרי התחייה. זכינו לקיבוץ גלויות, לא שלם עדיין, ואת חלקנו אנו בחילופי האוכלוסין כבר מילאנו. עכשיו תורם של הערבים. בהסכם או במלחמה - כך נקבעו הגבולות ומקום מושב העמים בכל העולם. בסקר דעת קהל שפרסמה לפני כשנתיים האגודה לזכויות האזרח, נמצא כי -55% מאזרחי ישראל היהודים היו רוצים שממשלת ישראל תעודד הגירת ערבים מארץ ישראל. רק לפני שבוע למדנו כי 100% - ממצא חריג ביותר בסקרים – 100% מערביי ישראל תמכו במשט הטרור לעזה. תהליכי ההקצנה שעוברים ערביי ישראל ותביעתם להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינה דו-לאומית מעידים כי לא נצליח לברוח מהבעיה הדמוגרפית גם אם חלילה ילקו ראשי ישראל בליקוי מאורות ויסכימו להקמת מדינה זרה בארץ ישראל. ומי שמהרהר היום בשאלה ההיפותטית מה צריכים המתיישבים ביהודה ובשומרון לעשות אם המדינה תחליט לרדת מהארץ – תשובת לוחמי חירות ישראל על שאלה כזו היתה אחת : להלחם כדי שאסון כזה לא יתרחש. לכן נקרא שמם לוחמי-חירות-ישראל. גיבורי שרידי לח"י – היו אז מיעוט. ומיעוט נרדף גם משום שהיו בטוחים בצדקת דרכם וצרפו מעשה למחשבה ויצאו להגשימה, למרות שהיו מיעוט. רוב העם - כבר אז - לא ניחן בהכרה עמוקה זו של רצון טבעי וריבוני להיות אדון לגורלו. השבר בחינוך לא נולד היום. ומאז זכינו לראות דורות של ישראלים שאינם יודעים מדוע הם כאן, מה טעם קיומם בארץ הזאת, מהי מולדת ולמה נלחמים עליה ולא מוותרים עליה לעולם. "חינוך", קבע יאיר, באחד מעיקרי התחייה. "חינוך העם לאהבת החירות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו-הוא. חידוש ההכרה כי הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמיים". ולא נוכל לממש את זכויותינו הלאומיות בלא שנחזיק בחרב ולא נרפה ממנה. מתנת הפרידה שהעניקו לוחמי חירות ישראל לפני שירדו מבימת ההיסטוריה כמחתרת לוחמת, הייתה ירושלים. המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט, הציע להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית. למחרת, ובאישור מרכז לח"י הרגו אותו אנשי לח"י בירושלים, ועם מותו – מתה גם תכניתו לגזול את ירושלים מידי העם היהודי. בעיקרי-התחייה של יאיר, המצע האידיאולוגי של לוחמי חירות ישראל מופיע גם סמל הסמלים לאדנות, לגאולת הארץ, לתקומת המלכות, לתחיית האומה, הוא "בנין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". ואף שאנו שולטים במדינת ישראל כבר ששים ושתיים שנה , ושולטים לכאורה בירושלים השלמה כבר ארבעים ושלוש שנים - הר הבית אינו בידינו. ועלינו המלאכה לעשות, ולבנינו לגמור, ולכונן את סמל הסמלים שלנו. כי מי שלא יישב בהר הבית - לא יישב בשום מקום בארץ ישראל. מאורעות הימים והשנים האחרונות מלמדים כי עוד לא הגיעה העת לפרק את צה"ל. מתוך עיון ב"עיקרי התחייה" של יאיר דומה, כי לא הגיעה עדיין השעה אפילו לפרק את לח"י.
