היינו מצפים שאחרי התוצאות הנוראיות של הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, לעולם לא ידברו מנהיגינו על עוד אפשרות להפקיר חבלי ארץ. היינו מצפים ממבצעי ותומכי הגירוש להכאה על חטא ובקשת סליחה.
אפילו שרוב העם מתנגד לוויתורים ומבין שבלי יהודה ושומרון, לא ישרוד גוש דן - אין לנו היום מנהיגים פוליטיים המעזים להכריז בפשטות על העקרונות הבסיסיים לקיום עם ישראל בארצו: עם ישראל יוכל לחיות בבטחה בארצו רק אם נשב, נבנה ונתנחל בכל מקום; הארץ הזאת שלנו ורק שלנו; לעולם לא נוותר עוד על אף שעל; אנו כמהים לחזור למקומות שהפקרנו.
לצערנו, הכרזות אלו, במקום שיהוו מצע פוליטי, מעלים אצל מנהיגינו הפוליטיים גיחוך וזלזול. חבל. דווקא עמידה על עקרונות אלו היתה מחזירה לישראל את ההרתעה והכבוד היהודי שמאז הסכמי אוסלו נרמסו ברגל גסה.
בהעדר מנהיגות פוליטית חזקה, כנראה המשימה של שמירה על ארץ ישראל שוב נופלת על הכתפיים של כל אחד מאיתנו. כך היה מאז ומתמיד. המנהיגות הרשמית של העם, הפוליטית והדתית, לא רצתה בשיבה לציון ובהקמת המדינה. באו תלמידי הגר"א, בא הרצל, והתוו את הדרך. אחרי ששת הימים, כשהעניק לנו הקב"ה במתנה את ארץ ישראל, שוב לא רצתה המנהיגות הפוליטית והדתית לבצע את משימתה. קם גוש אמונים, דחף להקמת יישובים ביש"ע וגרר את ההנהגה. כן, ליחידים יש אפשרות לשנות את המציאות, ויש לצאת למאבק כבר עכשיו, בטרם יוחלטו החלטות.
המאבק הזה מתפרס על תחומים רבים ואין כאן מקום להרחיב. אביא רק שתי דוגמאות:
*בצבא - עלינו להכריז בצורה ברורה שחיילינו לא יהיו שותפים עוד לאף פשע גירוש או הפקרת חבלי מולדת.
*בשטח - מחובתנו לעבות את הנוכחות היהודית ביו"ש, להפר את גזירת ההקפאה, לבנות, להתרחב.
ככל שנבהיר בצורה חד-משמעית, בדיבורים ובמעשים, שלא נחזור על התמימות ועל הטעויות שלנו מלפני חמש שנים, כך בע"ה נצליח.
