היום הזה ח"י מנחם אב לפני 5 שנים, ישבתי בבוקרו של יום, בתוך בית הכנסת הישן ביישוב שאנור בצפון השומרון. ישבתי בצד, בכיתי ושמעתי... שמעתי איך מוציאים את חברי מבית הכנסת אחד אחרי השני, שמעתי את המאבק על הוצאת ספר התורה. שמעתי איך נפשות חברי נשברות. שמעתי הכל, ולא הייתי מסוגל לראות. עד שבסוף נהיה שקט... הוציאו את כולם, נשארתי אחרון. תפסו אותי, כל אחד מהגפיים שלי היה בידי אחד. לא יכולתי לנוע, רק פי רחש ועיני דמעו, האמת, כלל לא ראיתי אותם, פשוט עצמתי את עיני, הרגשתי שכוחותי אוזלים, אמרתי להם כל מיני דברים, על הסבים והסבתות שלי ילידי פולין והונגריה... ועל אחי, שליחי חב"ד, שמקבלים את כולם תמיד בחיוך לא משנה מאיפה הם. רק דבר אחד ביקשתי לדעת, מה הם יגידו לילדים שלהם...??? אני זוכר בילדותי שאבי סיפר לי על היותו בתותחנים ועל המלחמות בהם השתתף... ותמיד הסביר שיש עוד גיבורים, אבל הם כבר לא איתנו... כשהחזיקו אותי אותם ארבעה מגבניקים, רק רציתי לדעת... מה הם יספרו לילדים שלהם?! על הטראומה שגרמו לי? שהם הוציאו את היהודי האחרון מבית הכנסת ביישוב? כאשר ביקשתי באוטובוס לעשות קריעה בבגדי, פנה אלי יסמניק ושאל: "לא אכפת מה ההורים שלך יגידו?" התשובה שלי הייתה ספונטנית, "לא אכפת לך מה הילדים שלך יגידו?" הוא השפיל את עיניו והתיישב רחוק ממני. האמת, שכל ההשפלות שעברתי' על הדרך', לא זה מה שמחזיר לי את הזכרונות, לילדים שיהיו לי בעז"ה, יש לי מה לומר. אני אגיד להם, שאביהם לא יכל לשתוק, כאשר מסרו שטחים, גירשו אלפי יהודים מביתם, החריבו בתי כנסת ופינו קברים. השאלה שעומדת לי היום 5 שנים אחרי הגירוש: מה הם יגידו לילדים שלהם???
