על הציות ועל הסירוב מתוך מיצוי דברי חז"ל, סיכם הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ג' שתי הלכות שבדיני מלכות. בהלכה ח כתב: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל", והיינו שחומרה יתרה נודעת למרידה במלכות וביזויה. ואולם מאידך בהלכה ט שלאחריה, כתב: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו". והיינו שלמרות החומרה היתרה שבאי הציות להוראותיו של מלך ישראל, כאשר מתנוסס מעליהן דגל שחור של ביטול מצוות, אין לציית להוראות אלו, שהרי "דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב קודמין". יסוד הוייתה של ממלכת ישראל חייה ופעליה הוא ברוח תורת ישראל, ולא יעלה על הדעת שיקום הכלי על יוצרו, ויהיו ערכיה של תורה כפופים למרותו של המלך. הבנה מעמיקה ואמיתית בשתי הלכות אלו שכתב הרמב"ם מלמדת, שלא זו בלבד שאין ההלכה השניה מצמצמת ןמקלישה את כוחה של הראשונה, אלא אדרבא, כל חילה וצדקתה של ההלכה הראשונה טמונים הם במגבלות ובתחומים שקובעת לה ההלכה שאחריה. זאת משום שרק בהיות כוחו של המלך כפוף להוראותיה של תורה, מטביעה כפיפות זו חותם של מוסר על דרכו והוראותיו. מאידך כאשר יתבע המלך ציות מוחלט בכל מחיר וללא מצרים, שוללת תביעה זו את החותם המוסרי ממעשיו והוראותיו, וסופם שלא יתקיימו. באור זה אנו רואים אף את פקודות הצבא, שברור לכל שהציות להם הינו יסוד ותנאי לקיומו ותפקודו. ואולם עם כל זה, צייתנות עיוורת משמעותה התנתקות מדרך המוסר, ושלילת חותמו המוסרי-ערכי של הצבא. על כן מבישה ומזעזעת היא תשובתו של רמטכ"ל הגירוש מגוש קטיף, שכשנשאל אם גירושם של אחינו גיבורי התהילה, חלוצי גוש קטיף, הינו מוסרי, השיב שכל שמעסיק אותו הוא כיצד לבצע גירוש מתועב זה, ואין זה מעניינו אם הוא מוצדק או לאו. צייתנות עיוורת משמעותה התנתקות מדרך המוסר, ושלילת חותמו המוסרי-ערכי של הצבא. על כן מבישה ומזעזעת היא תשובתו של רמטכ"ל הגירוש מגוש קטיף, שכשנשאל אם גירושם של אחינו גיבורי התהילה, חלוצי גוש קטיף, הינו מוסרי, השיב שכל שמעסיק אותו הוא כיצד לבצע גירוש מתועב זה, ואין זה מעניינו אם הוא מוצדק או לאו. וכך, באותה מידה מחפירים הם דבריו של מפקד אוגדה, ממפקדי קלגסי הגירוש, שטען שאמנם אין גירוש זה מוסרי, ואולם עליו לבצעו בכל מחיר, משום שממשלת ישראל החליטה עליו. תפיסה זו שמבטאות תשובות אלו, שוללת את חותמו המוסרי של הצבא, שנחשב פעם צבא העם, ומסכנת בכך את עצם קיומו. למרבה הצער היו כמה וכמה תופסי תורה, שהורו לתלמידיהם לציית לפקודת ההשתתפות בגירוש יהודים מבתיהם בארץ נחלת אבותינו, הרס יישוביהם שבנו וטיפחו לתפארת משך עשרות שנים, והרס חייהם. אפשר שהבנת גודל התועבה האיומה שבגירוש המחריד שעוללו יהודים באחיהם, היתה רחוקה מתודעתם, ולא ראו בכך איסור, ואפשר שקוצר רואי הוא שהנחה להוראה זו מתוך כוונה להגן על הצבא, למרות שכאמור דווקא גישה זו עלולה בסופו של דבר לפגוע בו, משום שהוראה לצייתנות עיוורת שוללת בהכרח את חותמו המוסרי, את רוח אפיו. היו אף כאלו שניסו להתחכם בהמצאת "היתר המעגלים", הקובע שהגירוש במעגל הישיר לא יבוצע בידי שומרי התורה, ואלו רק יסייעו בביצוע הנבלה במעגל השני. הדברים המוזרים אף נכתבו ופורסמו למרות שכפי שכתב הרמב"ם באגרתו, דברים הנכתבים טעונים דקדוק ובדיקה יתרים קודם שיעלו על הכתב. מלבד האיסור ההלכתי שיש בסיוע לדבר עברה בכל דרך שהיא, עצם החיזור למצוא היתרים לסייע בביצוע פשע מחריד כל כך, פוגם ברוחו של החיוב הברור ליישב את הארץ, שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, ושלא לגרום לעוולה מוסרית איומה כל כך בחורבן חייהם של אחים יקרים שמסרו נפשם לחונן את עפרה של ארץ נחלת אבותם. מסר האטימות המתבטא בדרך זו, של בקשת היתרים מעין אלה לביצוע הנבלה, הינו ניכור גלותי, ועלבון מחריד לדרכנו, דרך הקודש הגדולה של יישוב הארץ ותחיית עמנו בנחלתו מתוך חיוניות אמיתית של קוממיות ערגה וכיסופים. עם ההתקדמות המופלאה של העשייה והבניין בארצנו הקדושה מחד, והלחץ שמצד צרינו הרבים מאידך, עלתה לאחרונה שוב סוגיה זו על הפרק בתוקף רב. וכולנו מייחלים ומצפים שתופסי התורה הדבקים וחושקים בתחיית עמנו על אדמת קדשו ידעו ויבינו את גודל השעה, ויעמדו בזקיפות קומה, בכבוד ובתוקף על דרכה של תורה למען קוממיותה ועצמאותה האמיתית של מדינתנו, ולמען השבת חילו וכבודו של צבאנו.
