בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה". בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה. עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש. סביב שולחן לארבע – ישבו אימהות חמש. ואומרת אחת – בני היה בעל חלומות. הוא סירב לשרת – כי רצה לחיות! אז במקום אל הצבא – הוא יצא לאמסטרדם, ושם – ממנת-יתר – לבו לפתע נדם. אז השנייה מספרת – גם בני אהב את החיים. ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים, וכשמלאו לו ח"י – במקום לשטחים – הוא יצא להימלאיה, וכשנפל לתהום – הוא הספיק לצעוק עוד איייייה ... ואומרת שלישית – היה לי בן יפה-עיניים. גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים. וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון – אז שלחתי אותו להודו – ושם לקה בשיגעון. את בני לא אוכל לשכוח – הרביעית אז אמרה. לא הסכמתי שיישאר בארץ – כי יש כאן מלחמות, וזה רע. אז דחפתי לו כסף – שיטייל לו במזרח. מאז ממנו לא שמעתי – אני מקווה שרק שכח ... והשתרר אז שקט, ולפתע – האם החמישית דיברה. על בנה השקט, היפה והמוכשר – היא סיפרה. הוא נשאר בארץ – כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון. אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכייף – מה שנכון ...) אבל לא מזמן הוא סיים את לימודיו (למרות שלא היה פעיל ב"שלום עכשיו"). אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע – הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע. בטבע של הארץ הזו – לא בארץ זרה. כי זה מה שיש – עם הטוב ועם הרע.
