במהלך רבות מההופעות הפומביות שלו בארה"ב, הביע ראש הממשלה בנימין נתניהו אופטימיות רבה ביחס למשא ומתן הנוכחי. עם זאת, הוא שב והדגיש כי אם ישראל תיסוג משטחים בגדה המערבית, אל לה לחזור על הטעות שעשתה ברצועת עזה וליצור חזית נוספת נגד ישראל. למעשה, מעל הדיונים לגבי התהליך הנוכחי מרחפת העננה של ההתנתקות מרצועת עזה. בהתחשב בעובדה שחלפו חמש שנים מאז שהחייל הישראלי האחרון עזב את הרצועה ב־12 בספטמבר 2005, כדאי לשים לב לגורמים המרכזיים שהשפיעו על תוצאות הנסיגה. סקירה זו איננה מתייחסת למחיר האישי הכבד ששילמו ושעדיין משלמים המתיישבים. יהיו שיגידו שלא ניתן להשוות את הנסיגה ב־2005 למשא ומתן המתקיים כיום, משום שההתנתקות היתה חד־צדדית והצד הפלשתיני לא קיבל על עצמו שום מחויבויות, בעוד שהסכם בגדה המערבית יהיה דו־צדדי עם מחויבויות ברורות של הצד הפלשתיני. אלא שרבים שוכחים כי ב־2005 השלטון על רצועת עזה היה בידי הרשות הפלשתינית בהנהגת הפתח. אמנם יו"ר הרשות אבו מאזן לא חתם על כל הסכם רשמי עם ישראל בנוגע להתנתקות, אך היה תיאום בין שני הצדדים. כך למשל, אבו מאזן שלח את שר הפנים הפלשתיני, הגנרל נאסר יוסוף, בליווי כוחות נוספים, על מנת לוודא שלא יהיו שיגורי רקטות או התקפות על חיילים ישראלים במהלך ההתנתקות. ואכן, בחודשים יולי-אוגוסט של 2005 - ירי הרקטות על ישראל פסק כמעט לחלוטין. מאידך, איש לא צפה את ניצחון החמאס בבחירות בינואר 2006 ואת ההפיכה ברצועת עזה ביוני 2007. הנחת היסוד של תוכנית כל עוד תישאר המעטפת החיצונית של הגדה המערבית בבקעת הירדן בידי ישראל, יימנע שימוש בכלי נשק מסוג זה נגד נתב"ג. במציאות שבה צה"ל לא יישב בבקעת הירדן, תמונת המצב תשתנה לחלוטין. ההתנתקות היתה שאבו מאזן יישאר גורם דומיננטי ברצועת עזה גם בעתיד. ב־2007, מספרם של אנשי הביטחון שקיבלו משכורת מאבו מאזן היה פי שבעה ממספרם של לוחמי החמאס, אם כי המוטיבציה שלהם היתה נמוכה בהרבה, ולא הוכיחה את עצמה ברגע של אמת. ההכנות למשא ומתן בנושאי ביטחון חייבות להביא בחשבון את האפשרות שהחמאס ינסה להשתלט גם על הגדה המערבית כאשר כוחות הביטחון של הרשות יפעלו ללא רשת הביטחון שמעניקה להם כעת הנוכחות של צה"ל בשטחים. אמנם כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית, שאומנו לאחרונה על ידי הגנרל האמריקני קית' דייטון, הם טובים יותר מאשר כל כוח פלשתיני אחר שפעל כאן בעבר, אך עם זאת, שאלת המוטיבציה שלהם במקרה של עימות חזיתי מול החמאס נשארת פתוחה. הבקעה וציר פילדלפי אחד מהגורמים הקריטיים שהשפיע על תוצאות ההתנתקות היה ההחלטה של ממשלת ישראל לעזוב את ציר פילדלפי. לאחר מכן, מספר התקפות הטילים על ישראל גדל בצורה משמעותית: מ־179 בשנת 2005 ל־946 בשנת 2006 - גידול של 500 אחוזים. ככל שגדל מספר המנהרות מתחת לציר פילדלפי, כך גדלה כמות הנשק המוברח לתוך הרצועה, וחמור מכך, גדל טווח הנשק שבידי החמאס. הפעם הראשונה שבה עשה החמאס שימוש בטיל גראד נגד אשקלון היתה בשנת 2006. ובנוסף, פעילי החמאס החלו לצאת מעזה ולהתאמן עם משמרות המהפיכה. המקבילה של ציר פילדלפי בגדה המערבית היא בקעת הירדן. מאז 1967 סיכל צה"ל ביעילות ניסיונות חדירה לישראל. ירדן סייעה אף היא למאמצים אלו. בעוד שבעיראק עשו ארגוני טרור שימוש בטילי כתף נגד מטוסים כגון SA-7 וSA-14, נחסמו דרכי הגישה של נשק זה לגדה המערבית. כל עוד תישאר המעטפת החיצונית של הגדה המערבית בבקעת הירדן בידי ישראל, יימנע שימוש בכלי נשק מסוג זה נגד נתב"ג. במציאות שבה צה"ל לא יישב בבקעת הירדן, תמונת המצב תשתנה לחלוטין. גם ללא מנהרות, הבעיה של הברחות נשק ממזרח צפויה להחמיר בצורה קיצונית. בסיני, למרות מאמצי המצרים למנוע את ההברחות, התפתחו אינטרסים כלכליים חזקים, שבהם מעורבים אלפי אזרחים מצרים. סביר להניח שתעשייה דומה תתפתח גם בצד הירדני. ארגוני ג'יהאד בינלאומיים מדרום סוריה ועד עיראק ותימן יגבירו את התעניינותם בחזית זו ברגע שיידעו שהגדה המערבית איננה סגורה על ידי כוחות צה"ל. מסיבה זו על ישראל לעמוד איתן על דרישתה להמשך שליטה ישראלית על בקעת הירדן בכל הסדר שלום עתידי.　 הבנות כתובות יש לזכור כי לאחר שהמצב הביטחוני הידרדר וישראל נאלצה לצאת למבצע עופרת יצוקה נגד ארגון החמאס, היא מצאה את עצמה תחת מתקפה דיפלומטית, כאשר עצם זכותה להגנה עצמית הועמדה בסימן שאלה על ידי יוזמות של האו"ם כמו ועדת גולדסטון. הבנות כתובות בין ישראל לארה"ב המתייחסות לתרחישים מסוג זה הן הכרחיות על מנת לגדוע באיבן "ועדות גולדסטון" עתידיות אם צה"ל ייאלץ לפעול לאחר שיושג הסכם. ארה"ב מסוגלת להעניק ערבויות בכל הקשור למועצת הביטחון, שם יש לה זכות ווטו. אך היא איננה יכולה לעשות כן ביחס לגופים אחרים של האו"ם כגון העצרת הכללית, המועצה לזכויות אדם או בבית הדין הבינלאומי לצדק. הבטחות פלשתיניות לכך שסכסוכים ייושבו בצורה בילטראלית יכולות להיות מופרות בקלות על ידי הסתייעות בבעלות בריתם באו"ם: גם ועדת גולדסטון החלה כיוזמה משותפת של מצרים, פקיסטן וקובה. אם המו"מ יתקדם וישראל תחליט "לקחת סיכונים למען השלום" כפי שדורשות ממנה מדינות רבות בקהילה הבינלאומית, עליה לצמצם ככל הניתן את הסיכונים הללו על ידי יישום לקחי ההתנתקות. (המאמר פורסם בעיתון "ישראל היום).
