אפתח בבדיחה ממלחמת העולם השנייה: באחת ממפקדות השדה האמריקניות בדרום מזרח אסיה, ישב סמל תורן מתוסכל, כשעיניו העייפות נתלות מפעם לפעם על נייר הדבק האדום המתנוסס על התקרה ומנה, בלי משים, את מספר הזבובים שנלכדו; "51 ", הרהר בהתפעלות, "הישג מרשים שיש לדווח עליו לוושינגטון", החליט בבדיחות הדעת. וכך בא לעולם דו"ח שוטף חדש, שלא מן המניין: "נייר אדום – (סודי ביותר); 51 נלכדו, אחד נחלץ". משך כל תקופת תורנותו הקפיד הסמל במשלוח יומי סדיר של הדו"ח – עד שהוחלף על ידי קצין תורן אחר, שלא היה מודע לנושא. כעבור ימים אחדים התפלא המחליף לקבל הערה מהמפקדה הראשית בוושינגטון; " דו"ח נייר אדום אינו מופיע בסדרת הדיווחים האחרונים – נא להודיע הסיבה ולהקפיד על העברתו באורח שוטף". נזכרתי בבדיחה זו בהקשר לנושא "הקפאת הבנייה ביהודה ובשומרון". יהיו שישאלו: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני ?" ותשובתי: עניין רב . (לבד שהמונח "שמיטה" בהלכה הוא "שנת הפסקת עבודה חקלאית, אחת לשבע שנים" ). לגופו של עניין: הן הבדיחה על "דו"ח נייר אדום" והן ההכרזה על "הקפאת הבנייה" באו לעולם שלא בכורח המציאות אלא כרעיון א י ש י של הוגיהם – אך עד מהרה הפכו ל"נכסי צאן ברזל" של האינטרסנטים הנוגעים בדבר. הכרזת ההקפאה ב-25 בנובמבר 2009 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים ובה הכריז שהוא מחיל מדיניות של הקפאת בנייה ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים, "כחלק מהמאמצים להנעת שיחות השלום עם הרשות הפלסטינית...", הסביר, וכבר למחרת, 26 בנובמבר, היא נכנסה לתוקפה במלוא עוזה. כל שקיוו שמחווה של רצון טוב תרצה את הפלשתינים ותניעם להשתתף ב"שיחות השלום" התבדו עד מהרה; אלה שהכירו מקרוב את המנטאליות הערבית כלל לא הופתעו: הם צפו מראש, שבדומה ל"התנתקות" האומללה מחבל עזה, מחוות חד צדדיות יתפרשו כאותות של חולשה ורק יגבירו את תאבונם של הפלשתינים לעוד ועוד ויתורים מצדה של ישראל. ואכן, מתחילתה של "ההקפאה" ועד למועד סיומה הרשמי, ב- 26 בספטמבר 2010 , עמדו הפלשתינים בסירובם להיכנס למשא ומתן של "שלום" (על כינון מדינתם). וכשניאותו סוף סוף - לאחר לחץ כבד מצד נעשיא ארה"ב - להתרצות ולבוא לשולחן הדיונים, התנו זאת - עד כמה שזה לא יאמן - בהמשך ה"הקפאה..!" וכך, אותו "יצור בדים", שנברא בהבל הדמיון האנושי, ללא כל אחיזה במציאות, ושב ונדחה על ידי אבו מאזן בעקשנות במשך חודשים ארוכים, הפך פתאום לאחד מ"נכסי צאן הברזל", שבלעדיו אין לקיים שום משא ומתן לשלום. מה שמדהים אולי יותר מכול הוא כניעתה של ישראל החזקה במדינות האזור והנחשבת למעצמה כלכלית וצבאית במזה"ת לפני תכתיביו של הדחליל, שהאמריקנים יצרו ומטפחים, מתוך שיקולים אינטרסנטיים שגויים. חוכא ואטלולה – ארי מתחנן לפני תרנגולת. ולא סתם תרנגולת, אלא תרנגולת מרוטת נוצות, המייצגת מנהיג רפה, שאלמלא השליטה הביטחונית הישראלית ביהודה ושומרון, ספק אם היה מצליח למנוע את נפילתה של הגדה לידי החמאס וגורלו לא היה אז שונה מגורל חבריו מהפת"ח, ששהו בעזה בעת ההשתלטות. אבו מאזן, על חולשותיו, מוכר היטב לאמריקנים, עוד מתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש: "אין לו צוות, אין לו מנגנונים, אין לו יכולת ביצוע, הוא לבד לגמרי", הודתה שרת החוץ דאז, קונדוליסה רייס, "אך זה מה שיש, הוא התקווה האחרונה...", מיהרה להוסיף. הוא היה ונותר "תקוותם האחרונה" של ראשי הממשל האמריקני, וחילופי הגברי בבית הלבן לא שינו דבר; הנשיא אובמה, יותר מקודמיו, נאחז בייאוש באותו קנה רצוץ, להגשמת משאת נפשו המוצהרת, "הקמתה של מדינה פלשתינית לצדה של ישראל, ועל חשבונה". אך "אליה וקוץ בה", ככל שחלף הזמן, התברר יותר ויותר, שמשאת נפשו של הנשיא אובמה (הקמתה של מדינה פלשתינית "במהרה בימיו") איננה בדיוק השאיפה הראשונה במעלה אצל מחמוד עבאס , ו"השלום עם ישראל" אינו עומד בראש סדר עדיפויותיו. נושא אחר הוא שמטריד אותו: הישרדותו הפוליטית, וכשהשתכנע, שהנשיא אובמה להוט יותר מהפלשתינים עצמם לכונן להם מדינה ("כפתרון נאות, כביכול, לסכסוך האמריקני עם עולם האיסלאם)" – הִקְצין את עמדותיו לרמה של החמאס: סָנַט בחוצפה בבני שיחו הישראלים כפחותים במעלה, כאינם ראויים שיסב עמם ליד אותו שולחן והודיע שהדיונים, "להקמתה של מדינה פלשתינית ר"ל", ייערכו אך ורק באמצעות מ ת ו ו כ י ם... וכך, במחי יד אחד, החזיר אותנו אבו מאזן 43 שנה אחורה, ל-1 בספטמבר 1967 לשלושת הלאווים של ועדת חרטום: "לא לשלום עם ישראל; לא להכרה בישראל; לא למשא ומתן עם ישראל ". מה שמדהים אולי יותר מכול הוא כניעתה של ישראל החזקה במדינות האזור והנחשבת למעצמה כלכלית וצבאית במזה"ת לפני תכתיביו של הדחליל, שהאמריקנים יצרו ומטפחים, מתוך שיקולים אינטרסנטיים שגויים. ראשי השלטון בישראל ממש מתחרים זה בזה, מי מהם יציע שלמונים גדולים יותר לאותו דחליל, כדי שרק יאות לכבדם בנוכחותו ליד שולחן הדיונים, "להקמתה של מדינת פלשתין". הגדיל לעשות מכולם, שר הביטחון, אהוד ברק, שתקופת כהונתו הקודמת והקצרה כראש ממשלה (245 יום), הייתה רוויית תבוסות מדיניות וצבאיות לישראל, ובמהלכה – לבד מהבריחה המבוהלת מלבנון – הציע במשא ומתן בקמפ דייוויד, לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים ולהעניק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו – כל זאת תמורת חתימה על הסכם שלום עם ישראל (חתימה שאם הייתה מתבצעת לא הייתה שווה את הנייר שעליו נחתמה). אלא שערפאת גם לכך לא הסכים. אך לא איש כברק יוותר: כשר ביטחון הוא ממשיך להתרוצץ בין ירושלים לוושינגטון ומציע לאבו מאזן (גלגולו החיוור של ערפאת) עוד ועוד ויתורים, כדי שיאות ברוב טובו להסב לשולחן הדיונים...וראש הממשלה מחרה מחזיק אחריו: "שתי מדינות לשני עמים תוך פחות משנה" – אך הדחליל עדיין אינו מתרצה: "מדינה פלשתינית, ניחא – אך מדינה יהודית, מה פתאום ?" וראשי המדינה שבים וזועקים: "תמורת ש ל ו ם נהיה מוכנים לוויתורים כואבים..." אך קולם נותר כ"קול קורא במדבר". ומה שקברניטי המדינה דהיום עדיין אינם קולטים ביטאה המשוררת הלאומית, נעמי שמר, ב-1975 בשיר "הכריש" , שבו היא מתארת מפגש בין כריש לבין סרדין הרוצה לכרות עמו שלום בכל מחיר. בסופו של דבר, מכריז הסרדין ("דיפלומט מזהיר") כי "תמורת שלום גדול-גדול, אני מוכן לתת הכול." והכריש "אמר שלום - חשף שיניו - והסרדין טרוף טורף". רשתות הרדיו החרימו במשך 30 שנה את השמעת השיר הזה (שבוצע על ידי נעמי שמר) ואף זמר לא שב וביצע אותו - עד שבא אריאל זילבר בשנת 2005 וביצעו באלבומו "אנבל". להלן שירה של נעמי שמר שצונזר בשנות ה-70 ע"י "מילייה השמאל התרבותי": הכריש בחוף אילת או אל עריש סרדין קטן פגש כריש פוגשים כריש כחום היום אז מה אומרים ? אומרים שלום! סרדין קטן אומר שלום והכריש מביט בו דום תגיד שלום! קורא סרדין והכריש אינו מבין. אז הסרדין מרים קולו אני מוכן תמורת שלום לתת לך סנפיר שלם והכריש – חרש אילם. אבל אותו סרדין צעיר היה גם דיפלומט מזהיר אשר על כן הוא לא ויתר ומיום ליום נתן יותר. נתן זנב תמורת שלום את שתי עיניו תמורת שלום את כל הבטן והגב. תמורת שלום יפה רחב פוגשים כריש כחום היום אז מה אומרים? אומרים שלום! שלום, שלום והכריש - רק מחייך ומחריש. אז הסרדין במר ליבו הריע באזני אויבו: תמורת שלום גדול גדול אני מוכן לתת הכול! זאת הכריש סוף סוף שמע והוא סוף סוף שלום אמר אמר שלום, חשף שיניו והסרדין טרוף טורף. פרחים, שלום ואהבה לא גל במים לא אדווה ובחוף אילת או אל עריש באין מפריע שט כריש
