במאמר שהתפרסם באתר NRG של מעריב כותב פרופסור גורדון "שלא חייבים לפנות התנחלויות משום שהחשש והפחד מפינוי אלים של 200 אלף מתנחלים הוא מכשול עיקרי בפני חתימת הסכם". ומסקנתו היא: "לפנות את השטח אך לא את המתנחלים". שמואל גורדון מציג עצמו בפתיח המאמר כמומחה ללוחמה אווירית ובטחון לאומי, מרצה של האוניברסיטה העברית. יהי כן, לא אחלוק על מלומדותו של האיש. אבל בהתייחסות לדבריו אלה על הפיתרון שהוא מביא, הייתי רוצה להציג לכם תרגיל אקדמי אותו התבקשו לפתור הסטודנטים בחוגים לחשמל והנדסה מכאנית בטכניון של שנות השלושים של המאה הקודמת. והנה לשון התרגיל כפי שהוצג להם על ידי דקאן הטכניון: "בעיראק נמצא בית מטבחיים, וכמויות גדולות של דם הולכות לאיבוד ואינן מנוצלות בשל חוסר יכולת אותה מדינה לנצל את הדם. בא"י - פלשתינה יש להקים בעזרתכם מפעל היכול לנצל את הדם לצרכים תעשייתיים.עליכם להציג פתרון להעברת דם טרי בצינור שארכו 300 ק"מ בלא שאיכות הדם תפגע במוצא הצינור". ישבו הסטודנטים על המדוכה, ונתנו פתרונות יפים ונכונים לכל בעיה: שמירת טמפרטורת הדם כדי שלא יתקרש לאורך המ הביט בהם הדקאן והשיב: "לא עניתם על הבעיה המרכזית שהיא הסוגיה המוסרית! ואיש מכם לא שאל: של מי הדם הרב הזה שנשפך ומה מקורו?" רחק הרב בתנאי המדבר הקשים, מקום צבירתו וקירורו וכו' וכו'. חזרו הסטודנטים והגישו לדקאן הטכניון את הפתרונות, וזה השיב להם, לאחר שלמד את כולם : "הפתרונות שהצגתם נכונים אך הם חלקיים, ומתעלמים מבעיה מרכזית אחת שמכשילה את הפתרון. חזרו אלי לאחר שתזהו את הבעיה". ישבו הסטודנטים החרוצים ושברו את הראש בדבר הבעיה המכשילה את עבודתם האקדמית החשוב. לאחר מחקר נוסף, שבו ונפגשו בשנית עם הדקאן; אחד הציג ואמר: "הבעיה היא חום המדבר הקיצוני בין היום ללילה ולזה הפתרון הוא שמירת חום הדם באמצעות תחנות קרור, אחר אמר שחוסר חומר מונע קרישה היא הבעיה שאותה צריכים לפתור, וכו'. שאל אותם: עוד משהוא אפשר להוסיף? ענו לו הסטודנטים במקהלה: "לא!" הביט בהם הדקאן והשיב: "לא עניתם על הבעיה המרכזית שהיא הסוגיה המוסרית! ואיש מכם לא שאל: של מי הדם הרב הזה שנשפך ומה מקורו?" אז אתה הבנת זאת, פרופסור שמואל גורדון?
